דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

האור: נעשה לאלמנט החשוב ביותר בשל מקורו הגבוה ובשל האפשרות להידבק בו / מחווה לאבל פן, תמר אודנהיימר

בוא ואהפנט אותך

כיצד קרה שהבעת פנים של התאהבות, דוק ערפילי שנמסך בעיניים, ארשת שבעבר נשמרה בדרך כלל לנשף ריקודים או למסיבת כיתה, נעשתה בימינו להבעה יומיומית כמעט? נעמה צפרוני מנתחת את תופעת ה"זורחים" בשלל ביטוייה ובודקת כיצד היא מתיישבת עם תופעת העדר המחשבה בתרבות העכשווית. על האפקט של הבעה זוהרת על הזולת

הלילה השחור נתן לי את עיני השחורות
אבל אני משתמש בהן כדי לחפש את האור

גו צ'נג (1993-1956)
מתוך "משתה לאדם בודד", תרגם מסינית דן דאור, חרגול, 2010

 

בעולם הניו-אייג' ובחברה הדתית מתפשטת בשנים האחרונות הבעת פנים זורחת. אפשר לפטור את הקביעה הזאת ולומר שזוהי ארשת מוכרת שרווחת בכל הדורות בכל התרבויות. עם זאת, ההיכרות שיש לנו עם החברה הישראלית בעשורים האחרונים מאפשרת לנו לומר שהנשים והגברים שנושאים כיום את ההבעה הזאת לא ראו אותה על הוריהם. יש לחדד את הקביעה הזאת: ייתכן שההורה נהר בעודו גוחן אל התינוק או הילד בהיותם בספֵירה הביתית. האב קרן בטקס ברית המילה או בר המצווה של בנו, והאם זרחה על הילד או הילדה כששרה להם שיר ערש או כששמעה אותם אומרים את המילה הראשונה, "אמא" או "אבא". אבל במרחב הציבורי נשא אותו אדם בדרך כלל הבעת פנים שונה.

 

דפנה ארגמן: "באמצעות ציורי הנשמה ובאמצעות האישה שהנני, אני מנסה להפגיש אנשים עם גן העדן שסביבם ועם גן העדן שהינם" / צילום: חן בלחנס

דפנה ארגמן: "באמצעות ציורי הנשמה ובאמצעות האישה שהנני, אני מנסה להפגיש אנשים עם גן העדן שסביבם ועם גן העדן שהינם" / צילום: חן בלחנס

המבוגרים שהאמינו בחריצות (או בחשיבות שלהם עצמם) עטו על פניהם את ההבעה: אני עסוק, אני עובד, אני מביא תועלת. מבוגרים שהאמינו באחריות נשאו על פניהם את ההבעה: אני נושא את עול העולם על כתפי. אנשים שהאמינו ברגישות מוסרית עטו את הארשת: אני נושא את סבל העולם על כתפי. מבוגרים שחיו בתרבות ששמה את ההצלחה בראש סולם החשיבות שמו על פניהם הבעה של סיפוק. וכך הלאה וכך הלאה. ולכן יש טעם לשאול מהו האידיאל, מהי האמונה שמצויה בתשתית ההבעה הזורחת בספירה הציבורית. מה אומרות ה"פנים המאירות" בתרבות של זמננו.

מהי ארשת הפנים הזאת והיכן נתקלים בה?

לראשונה ראיתי בצורה חריפה את הפנים הזוהרות בחתונה של זוג צעיר שחי על התפר שבין החברה הדתית שמוגדרת פחות או יותר באמצעות מקורות ההשפעה שלהם: קוק-קרליבך-חב"ד-ברסלב לבין מסורות ניו-אייג'. החתן נפלט מהחברה החרדית האמריקאית והכלה היא בת של חוזרים בתשובה. החתן נישא על כתפי החברים אל מקום מושבה של הכלה ומרחוק הם הביטו זה על זה כאילו הם יוצרים ביניהם קווים וחבלים. כל הקהל, בעודו זוכר שהם לא נפגשו בשבוע שקדם לחתונה, העביר את מבטו מעיניו העורגות של הגבר אל עיניה היוקדות של הכלה. משמעות החופה כהתאחדות של נשמות הודגמה לכל הנוכחים באמצעות היפנוט הדדי שהוצג בפומבי. אף שהיה מדובר בגבר ואישה מסוימים, היה בפרקטיקה הזאת שלהם דבר-מה שמעבר לאישיות הפרטית שלהם. הם ביצעו ריטואל ניאו-חסידי שבו נדחק הטקס הפורמלי מפני הרוחניות והאהבה.

בזמנו ראיתי בהתחברות העיניים באותו טקס נישואים דבר-מה שקשור לנטייתם הרוחנית של בני הזוג. אבל לאחרונה שוחחתי עם הבמאית רוני אבולעפיה, שעובדת על סרט שמתאר נשים מרשימות מהמגזר הדתי, ולאחר שהיא אמרה לי בבדיחות הדעת, "החברות שלי בתל אביב שואלות מה הן לוקחות כי גם אנחנו רוצות", לקח לי כמה רגעים להבין שהיא מתייחסת למבטן הזוהר של המרואיינות ותלמידותיהן ורומזת שהוא מזכיר אפקט של סמים קלים.

כיצד קרה שהבעת פנים של התאהבות, דוק ערפילי שנמסך בעיניים, ארשת שבעבר נשמרה בדרך כלל לנשף ריקודים או למסיבת כיתה, נעשתה בימינו להבעה יומיומית כמעט? מה זה אומר על האופן שבו אנו מנהלים את חיינו עתה, ומה זה אומר על הערכים שהולכים ותופשים חלק נרחב בשיח.

האור נעשה לאלמנט החשוב ביותר בשל מקורו הגבוה ובשל האפשרות להידבק בו. כלומר, הוא זה שבכוחו להסיר את המחיצות בין הגוף או בין היחיד לבין האלוהים. האיחוד המיסטי הוא חוויה של חזיון, התבוננות, התלכדות או היטמעות ואפילו טביעה באוקיינוס האור הראשון, הגנוז, העליון, האלוהי

ברית הזורחים

במאמר שתרגומו הופיע ב"ארץ אחרת" (גיליון 72, אוגוסט 2014) מזהיר ההיסטוריון מרק לילה מאוניברסיטת קולומביה מפני אובדן החשיבה בתרבות המערבית. לילה מתייחס לשחיקת ההגות המדינית-חברתית וטוען שמדובר בתוצאה של סיום המלחמה הקרה: כל זמן שברית המועצות הקומוניסטית הציעה מודל חברתי מוסרי, נאלצו החברות המערביות לשכלל מודל מתחרה שיענה גם הוא על הדרישה למבנה חברתי שמשרת בצורה הטובה ביותר את האדם ואת הקהילה שהאדם מעוניין לחיות בה. עם נפילתו של הגוש הקומוניסטי, טוען לילה, נעלמה ההתגוששות, וכתוצאה מכך התמעטה החשיבה והמודל הדמוקרטי היה לדוֹגמה מאובנת.

במאמר זה אני מצביעה על כשלי המחשבה של העידן מזווית אחרת. היעלמותה של המחשבה או הסנוורים של התקופה הנוכחית במגזר הרוחני הם תוצאה של הריתוך לממד אחד של העולם המיסטי עם החיים הפרטיים.

כדי לתאר את השפעות הניו-אייג' האוניברסלי והקבלה היהודית על החשיבה, אלך בעקבות ארשת הפנים הזוהרת. מעיון בפרקים שנוגעים לעניין בספרות הפסיכואנליטית, ובמיסטיקה מצאתי שהברית בין הזורחים לבין הנמשכים לאור, הן בזירה הפרטית והן בזירה הציבורית, מאיימת על החשיבה עד אובדנה של החשיבה, וכן מאיימת על קיום הפרט כפרט ומגבירה את תשוקת המוות שמצויה בכולנו. בנוסף, ברית הזורחים אף מפיצה את המסקנה (שמתגלה לעתים קרובות ככוזבת) שמי שריגש אותך, הוא גם מי שאוהב אותך ודואג לך.

אינני מתיימרת להקיף את התופעה מכל קצותיה. חוקרים הבקיאים בספרות הסוד או בנפתולי החברה הדתית והרוחניות של העידן החדש עשויים להוסיף על כך מידיעותיהם, וייתכן שהתופעה ניתנת להסבר מזוויות ראייה שונות ואחרות. אני מזמינה את הקוראים לנסות לפענח את מקורה ואת השפעתה של הבעת הפנים הזאת, שעד כמה שאני זוכרת, לא היתה מקובלת ברבים בחברה שלנו, ועתה אי אפשר להתעלם ממנה. עם זאת, עלינו לזכור שברק בעיניים שאינן זוהרות מעיד על סקרנות, חיוניות ובריאות.

איי הזהב

אדם בעל מבט זורח, שהתברך בגילוי לב לא מצוי, הסביר לי את התופעה במילים האלה:

"המציאות האלוהית היא חלק מהחוויה שלי. זה לא בא מתוך מחקר או לימוד אינטלקטואלי אלא מתוך חוויה. זו לא חוויה תמידית בעוצמתה ויש טריגרים שיכולים לסייע לה. טריגרים למחוזות האלה. זה יכול להיות נופים או אנשים שנמצאים שם. מאז שהתחלתי לעסוק ב… [וכאן ציין האיש את הפרקטיקה הניו-אייג'ית שאותה למד והחל ללמד מאז יצא לפנסיה מוקדמת ממשרה נורמטיבית], אני פוגש דמויות, בעיקר נשים, שאני מרגיש שהן נוכחות שם, בדבר האלוהי, וגם זה טריגר".

כדוגמה סיפר האיש שכאשר הוא לוקח חלק בחבורה שבה לומדים טקסטים, הוא מקבל את חוויית הטקסט באמצעות אחת הנשים. אני שואלת פעמים אחדות על הצד הפיזי של האישה שמסוגלת לתווך בינו לבין הטקסט האקסטטי. תחילה הוא עונה, "זה מתקשר לקול ולעיניים", וכשאני מתעקשת הוא עונה, "אור וזהו".

היא מעין מדיום?

ברובד הביולוגי אישונים מורחבים הם ממאפייני הטראנס. במצבים כאלה המוח משחרר אנדרופינים, והאנדרופינים אחראים לשמחה, אופוריה ותחושת מתיקות. כשאדם מרחיב את עיניו וזורח על הזולת, הוא מזמין אותו להצטרף אליו ולחוות עמו את השמחה שהוא מקרין. מטרת האישונים המורחבים והברק הניצת היא למשוך אליך, לרתק אליך, להפנט וללכוד את זה שמוצא חן בעיניך

כתשובה סיפר האיש כי פעם אחת, במהלך טיול שערך עם אשתו בחוץ לארץ, נכנסה לפנסיון שבה התארח הבת של בעלת המקום, אישה כבת שישים, והיא "עשתה לי את זה, והיא מיד ידעה שהיא עשתה לי את זה".
כשביקשתי לתאר את זה מבחינה פיזית הוא אמר: "העיניים והמצח".
כששאלתי שוב מה יש בעיניים הוא ענה: "אור שגנוז מששת ימי בראשית".
למה אתה חומד אותו?
"יש בי געגוע מאוד גדול לדבר הזה".
מה זה געגוע?
"צורך גדול לפגוש אותו. וכשאני פוגש אותו, יש לי יכולת להתחבר אליו".
איך אתה רואה את זה?
"אני לא רואה את זה. אני מרגיש בגוף שלי חום, ביטחון, התרגשות".
הזכרת קודם מורה לבודהיזם שאתה מתחבר לאור שלה, מה היא עושה?
שתיקה.
היא עושה משהו?
"לא". אחר כך הוא הביא כדוגמה אישה אחרת שבאמצעותה הוא מתחבר לנוף. "היא יכולה ללכת שעות בתלמים החרושים והיא מתבוננת בשקיעות".
אתה חש את השקיעה שנצברה אצלה?
"שתי הנשים שהזכרתי הן מדיום בשבילי"

לאחר מכן הוא הוסיף בישירות האופיינית לו (אבל אינה אופיינית לאנשים אחרים ששאלתי ושהעדיפו שלא לדבר על כך):
"ואני יכול להסניף את זה דרכן".
כששאלתי על הקשר בין מה שהוא מספר לבין העבודה שעשה לפני שיצא לגמלאות, חזר האיש אל העבר כדי להסביר שלאחר שמילא את חובותיו לחברה (צבא, משפחה, עבודה נורמטיבית) הוא חזר אל טבעו המקורי:
"כשהייתי בן שנתיים, היו עוצרים את אמא שלי ברחוב, והיו מביטים עלי ושואלים אותה: 'מה הדבר הזה'??!"
למה הם התכוונו?
"סיפרו לי שהם דיברו על האור בעיניים. שזה משהו מיוחד".
אמא שלך היתה קורנת?
"במהותה, היה לה הרבה אור. כשאני פגשתי אותה כנער וכמבוגר, היא היתה תחת דיכאון השואה ואובדן כל קרוביה ולמעשה כל עיר ילדותה".

אחרי כמה דקות של שתיקה הוא אמר:
היו מקומות שעצרתי בהם. האור סוחף".
בתשובה לשאלתי הסביר האיש שהוא מכיר חוויה של אור גדול שבה הנשמה, כמו בלון הליום, שואפת להתחבר למרומים, ועל האדם שעובר חוויה כזאת להחליט: לעוף או להחזיק בחוט. "מהחוויה הזו הבנתי שיש להיות מאוד זהירים. הנשמה נמצאת כאן בעל כורחה ורוצה להתחבר למקום הטבעי שלה".

חוץ מהחוויה הפרטית של האור תיאר המרואיין מעין תת-תרבות שבה הקול ובמיוחד הזוהר בעיניים הם הבסיס להתקשרות בין החברים. מכאן שאפשר לקרוא להתקשרות הזאת "אחוות חום-ביטחון-התרגשות". קשר העין שתיאר המרואיין הוא מעין הלחמה של שני בני אדם על בסיס ריגוש. באמצעות הריגוש הזה שניהם יחד יכולים – אפילו לפרק זמן קצר – ליצור את אותו "שָם" של נוכחות אלוהית. השהייה "שם" מספקת פורקן לתשוקת הגעגוע.
כשהמרואיין דיבר על הסכנה שבהתמכרות לאור, הוא הזכיר את הדיכאון שמשתלט לאחר מכן (הוא מכיר אותו ממטופלים ותלמידים) ופירט: "אי אפשר אחר כך לסבול את הסתמיות של היום-יום". הדיווח הזה מצביע על כך שסיפוק "אוֹרי" מותיר אחריו אדמה חרוכה.

המרואיין כלל בדבריו אספקטים שונים של תופעת הזריחה: התכה של שניים או יותר אל חוויית האור, מקור הזריחה בילדות, דחיית המחשבה והשאיפה אל המוות. באמצעות דבריו אפשר אף לראות כיצד התקשורת בין בני אדם שנעשים שותפים לחוויות האור נעשית באמצעות הבעת הפנים.

 

מה אומרות עיניך, עיניך, עיניך
בלי לאמר עד תום, עד תום?

כידוע, הפנים הן מעין מסך שעליו מוקרנים חיי הרגש והמחשבה של האדם, אך מאז דרווין החוקרים אינם משתהים הרבה על ההבעה כראי הנפש וכאמצעי להבנת החיים המסתוריים של הנשמה. הם מניחים שבני האדם, ואפילו הכנים שבהם, עוטים הבעות כדי להשיג דברים מהזולת. האדם יודע את ההשפעה של הבעתו על האחרים, והידיעה הזאת משפיעה על נטייתו להפגין התנהגות כזו או אחרת.
האפקט של הבעת הכעס ברור במיוחד. שימפנזה החושש מפני חדירה לטריטוריה שלו, מזדקף, מנפח את החזה, מנופף את זרועותיו ושובר ענפים. בני אדם מתנהגים באופן דומה. המטרה של הבעת הכעס היא למתן את התנהגות הזולת, להזהיר אותו ואף לאיים. הבעת פחד או מבע של אימה מיועדים להשיג הגנה. הפגנת חוסר אונים (ראש מורכן) מיועדת לפרוק את הערנות או התוקפנות של האחר ואפילו להשיג חסות. חיוך מיועד להשקטה, לפריקת מתח. תוגה משיגה את רגשות האשמה של הזולת. חילופים בין עצב וכעס יוצרים אפקט של סחטנות. הבעת אכזבה פועלת כדרישה לסיפוק. החוקר ניקו ה' פריז'דה (Frijda), שהציג את הדוגמאות האלה, מדגיש שכל זה לא אומר שהרגשות שבאים לידי ביטוי באמצעות ההבעות אינם כנים. לפעמים הם כנים ולפעמים הם אינם כנים – אלא שבו בזמן הם גם כלי עבודה או כלי משחק. "המניפולטיבי והספונטני נשזרים כמובן ונמהלים זה בזה לסירוגין כדי לארגן את המציאות החיצונית".
The Meaning of Emotional Expression)
In: Nonverbal Communication Today, ed. M. Richie Key, Mouton, 1982, p.116)

האדם שעוטה הבעת אושר על פניו מעוניין לעורר את קנאתו של האחר. כאשר אדם מעורר קנאה בזולת, בו בזמן גם בעיני עצמו חייו נראים כמו חיים (חיי זוהר) שכדאי לחיות אותם. הוא עצמו מתלכד ומתגבר על קשיים ומועקות באמצעות האופן שבו דמותו מצטיירת כבבואה מעוררת קנאה

אם כך, יש לברר מהו האפקט של ההבעה הזוהרת על הזולת, ומה מבקש הזוהר להשיג באמצעותה.
בכל מה שנוגע להתבוננות של אדם ברעהו, העיניים הן האיבר שזוכה לתשומת הלב הרבה ביותר. הביולוג הרוסי אלפרד יארבוס עקב אחרי עיני המתבוננים בצילומים או בציורים של בני אדם ומצא כי הם משתהים בעיקר על העיניים.

ירבוס

ייתכן שאין זה מקרה שהיה זה אדם רוסי שמדד כמה חלקי שנייה נטועות עיני אדם אחד בעיני אדם אחר. בילדותי, בכל פעם שאמא שלי ואני היינו יושבות בחדר ההמתנה של רופא העיניים (הייתי קצרת רואי כבר בגיל צעיר) ומחכות שהטיפות שהרופא הזליף לעיני יפעלו את פעולתן, נהגה אמי לספר לי שהנסיכות הרוסיות היו מטפטפות לתוך עיניהן את אותו החומר, שמגדיל את האישונים, לפני שהיו יוצאות לנשף, משום ש"אישונים רחבים היה נחשב יפה".

ברובד הביולוגי אישונים מורחבים הם ממאפייני הטראנס. במצבים כאלה המוח משחרר אנדרופינים, והאנדרופינים אחראים לשמחה, אופוריה ותחושת מתיקות. כשאדם מרחיב את עיניו וזורח על הזולת, הוא מזמין אותו להצטרף אליו ולחוות עמו את השמחה שהוא מקרין. מטרת האישונים המורחבים והברק הניצת היא למשוך אליך, לרתק אליך, להפנט וללכוד את זה שמוצא חן בעיניך, ובדרך כלל עם סיום הנשף העיניים חוזרות לגודלן הטבעי ולברק הרגיל שלהן.

אך המשיכה באמצעות המראה הזוהר יצאה בתקופתנו מתחום האהבה הרומנטית ומתפשטת אל תחום השיווק. חיה לידר, ציירת ומטפלת אלטרנטיבית שבקיאה בעולם הניו-אייג' היהודי ואותה ראיינתי לצורך כתיבת מאמר זה ראתה במראה הזוהר אמצעי לפיתוי ולגיוס חוזרים בתשובה. על אישה אחת, שעליה אמרתי שהיא אופיינת לסוג ה"זורח", היא אמרה: "הו זאת, היא זורחת מקצועית"; ואז חייכה, נשאה את כפיה כלפי מעלה וקראה: "אני זורחת, אני זורחת, בואו לזרוח איתי". אחרי רגע היא הוסיפה: "אל תחשבו מחשבות מסובכות. רק עשו כמוני".

מלבד המשיכה – כלומר, הרצון להצטרף אל אורו של האחר כדי לחוות "מתיקות" – האדם שעוטה הבעת אושר על פניו מעוניין לעורר את קנאתו של האחר. כאשר אדם מעורר קנאה בזולת, בו בזמן גם בעיני עצמו חייו נראים כמו חיים (חיי זוהר) שכדאי לחיות אותם. הוא עצמו מתלכד ומתגבר על קשיים ומועקות באמצעות האופן שבו דמותו מצטיירת כבבואה מעוררת קנאה.

בשיח הקפיטליסטי, הבעת האור שאותה עוטים המשווקים, כל המשווקים לסוגיהם השונים והמשונים, באה להמליץ על דרכם הרוחנית. האושר הנסוך על פניהם מבטיח: "אצלנו תהיה מאושר" או "אצלנו תחווה חוויות אינטנסיביות" או "אצלנו יתגלה האור". המירוץ להרחבת מעגלי החסידים מתקיים בו בזמן בקרב רוחניים וחילוניים, ציונים-דתיים וחרדים. מאפיינת את כולם הנהייה אחרי מורים או רבנים בעלי כושר דרישה מסעיר ששובים את לבם.

מכאן אפשר להסיק שתפקידו של המראה הזוהר הוא לפתות, לצרף ולהדביק אליך את הזולת המעוניין להתרגש גם ברמה האישית או הנפשית וגם ברמה החברתית.

הפן הפסיכואנליטי: האם הקורנת

שתי הדוגמאות שאביא להלן מצביעות על כך שקשר זורח שנוסד בין תינוק להורה (בדרך כלל האם, אם כי פגשנו גם אבות קורנים) הוא קשר שנועד לרתך את שניהם לישות אחת. המבט הזורח של ההורה על הילד גורם לתינוק להיות מרותק אל ההורה המנצנץ.

במאמר של פרד פיין (Pine), שבו הוא מעריך מחדש, מקץ יובל שנים, את תרומתה של מרגרט מאהלר לפסיכואנליזה, מביא פיין כדוגמה שלושה מקרים שבהם טיפל, ובשלושתם אפשר למצוא את מה שמאהלר כינתה "התמזגות". באחד מהם פיין מתאר אישה שחוותה את ההתמזגות עם אמה כמבורכת ורווית עונג (blissful). הסיבה שבגללה היא באה לאנליזה היתה חוסר יכולתה להתפתח מבחינה מקצועית בגלל קשיים ביכולת הביטוי ובחשיבה. פיין מדווח שהאנליזנטית שלו רצתה שהוא "יזרח" לעומתה כפי שאמה היתה "זורחת" (glow) לעומתה.
"היחסים שלה עם האם, שלא היתה רהוטה, שזרחה מעל המילוליות המוקדמת והשופעת של הילדה, לא הובילו לשפה כקומוניקציה. האם הקורנת עוררה אצל הבת תחושה של אחדות בין השתיים. מילים נעשו כלי להשגת התמזגות ולא לקומוניקציה עם האחר". הבת, לדברי פיין, לא רצתה לחרוג מהאחדות הזאת, שבה מישהו אחר קורן עליה, ופנתה לטיפול רק משום הסבל וההשפלה וחוסר היכולת להתקדם מבחינה מקצועית משום שחוותה חשיבה סיבובית וחסרת טעם".

Fred Pine :Mahler’s Concept of “Symbiosis” and Seperation-Individuation”
Journal of the American Psychoanalytic Association, June 2004 p. 528

בתיאור המקרה הזה אנו רואים כיצד האישה שהתרגשות מציפה את הווייתה אינה מסוגלת לחשוב. נטייה לריגושים תכופים אכן אינה מותירה הרבה הזדמנויות לחשוב. עושה רושם שברגע שהבת "חושבת" (כלומר, ברגע שהיא מייצרת מחשבות עצמאיות), היא מתנתקת מן האם. ברגע שהיא מאבדת את קשר העין המאירה עם האם, היא ניתקת ממקור ההתרגשות ונותרת עזובה וחסרת אהבה.
המרואיין בעל המבט הזורח שצוטט קודם תיאר מצב מקביל כאשר אמר: "יש בי געגוע מאוד גדול לדבר הזה". כלומר, בפנים הקורנות של הזולת הוא יפגוש את הדבר הזה (התרגשות, ביטחון) ויתחבר אליו.

פיין מראה כיצד נוצרת השרשרת הזרחנית: האם זרחה על הבת. הבת מחפשת אדם נוסף שיזרח עליה. במקרה שההורה הקורן ריגש את הילד – ההתרגשות חרותה בהווייתו כאהבה וכדאגה. הילד מבקש אפוא לחזור על הברית שכרת עם ההורה ומחפש באמצעות עיניו הנוצצות דמות נוספת שעמה יוכל לחוות התרגשות (במקרה הזה האנליסט שלא נפל למלכודת) כדי להרגיש אהוב שוב.

ברבים מהמקרים ההערכה הזאת מתגלית כלא נכונה. הזורח שרוצה לינוק את עסיס ההתפעמות שנוצר בין המסעיר והנסער אינו מסוגל בהכרח (או רוצה) להעניק ביטחון. את חוסר ההבנה הבסיסי הזה ניתן להסביר בכך שקשה מאוד לעמוד על טיבם של הזורחים. גם אם המסורות מלאות פתגמים שמספרים לנו שהעיניים הן ראי הנפש, הקורן (זה שהופך את עיניו למקור אור) עלול להתגלות כאדם אטום שאין לדעת מה לצפות ממנו.

הדוגמה השנייה היא של בת שמתנגדת למשיכה להתאחד עם אמה. הילדה דוליטל, המשוררת האמריקאית הידועה גם בשם העט שלה H.D, היתה אנליזנטית של זיגמונד פרויד במשך כמה חודשים בווינה בשנת 1934, ואת התיאור של הפגישות שלה עם פרויד היא כתבה ופרסמה בלונדון המופצצת בשנת 1944.

המסה שלה, "הכתובת על הקיר", מתעדת את הפגישות של המשוררת אסירת התודה עם הפסיכואנליטיקאי הזקן (פרויד מת חמש שנים אחר כך) בווינה האנטישמית.

על עצמה ועל הנסיבות שהובילו אותה להתרפא אצל פרויד היא מספרת בחסכנות. וכך גם הדיווחים שלה על הפגישות. היא מספרת על "אימה בלתי מפוענחת, סכנות, כאבי לב, חרדות פיזיות בה במידה שהיו רוחניות או אינטלקטואליות" (פרק 28). מתוך סדרה של חוויות שונות "דלה פרויד רק אחת שרומזת על סכנה או נטייה מסוכנת". מדובר בחזיון שדוליטל ראתה באי קורפו, ובו הוקרנה על קיר מעין כתובת שהיתה מורכבת מצלליות של חפצים כמגזרות אור. דוליטל, אישה משכילה שהיתה בקיאה במיתולוגיה היוונית והמצרית, היתה ערה גם למשמעות הכתובת על הקיר במשתה בלשצר. פרויד, על פי דיווחה, "תרגם את התמונות או תמונות-הכתב שעל הקיר, שראיתי מוקרנות בחדר מלון בקורפו באביב 1920, כתשוקה להתאחד עם אמי" (פרק 31).

גם המקרה הזה קושר בין חזיון האור לבין אחדות עם האם. כאן הבת אינה רואה את האחדות כמבורכת. ה"אימה הבלתי מפוענחת" מצביעה על כך שחוויית האור נתפשת כמעין "ריתוך" שמסכן את ההוויה שלה. הבעתה שהיא חשה, על פי פרויד, היא אזהרה שלא לגלוש אל דמותה של האם.

שתי הדוגמאות הפסיכואנליטיות מצביעות על כך שההיטמעות של הבת בהוויה של ההורה – היטמעות שנחווית כאור – היא כמכת סנוורים לקיום של הבת. אפילו במקרים שהיא מורגשת כנעימה או כמענגת, וגם אם יש רצון לחזור עליה שוב ושוב, ההתכללות הזו של הילד בהורה מאיימת על האישיות הנפרדת ועלולה להיות מסלול לשיגעון.

אם אנו שואלים את עצמנו מדוע התופעה הזאת מקיפה חוג גדל והולך של אנשים, הרי שניתן להסביר זאת בתלישות, בניכור ובחרדות הגואות. החלפת מבטים זורחים נעשתה בתקופה הנוכחית לאחד האמצעים לרקימת קשרים חברתיים תומכים. עם זאת, תחושה של ביטחון ניתנת להשגה רק אם היחסים חוצים את שלב ההתפעמות ומתייצבים. אם לא – המבטים הזורחים יוצרים מראית עין בלבד.

בשיח הקפיטליסטי, הבעת האור שאותה עוטים המשווקים, כל המשווקים לסוגיהם השונים והמשונים, באה להמליץ על דרכם הרוחנית. האושר הנסוך על פניהם מבטיח: "אצלנו תהיה מאושר" או "אצלנו תחווה חוויות אינטנסיביות" או "אצלנו תתגלה לך האור". המירוץ להרחבת מעגלי החסידים מתקיים בו בזמן בקרב רוחניים וחילוניים, ציונים-דתיים וחרדים. מאפיינת את כולם הנהייה אחרי מורים או רבנים בעלי כושר דרישה מסעיר ששובים את לבם

 

הפן המיסטי: להיות כלי זך לאור

מהפעלים שבהם השתמשתי – "נהר", "זרח", "האיר", "קרן" – יש להסיק שמדובר בפנים שעברו ספיריטואליזציה. שהרי האור הוא אחד הנושאים המהותיים בכל דיון במיסטיקה בדתות העולם.

בדיון היפה שלה על האור במיסטיקה היהודית, מגדירה חביבה פדיה טיפוס אחד של מיסטיקאים "כאלה שבאופן טבעי מרגישים את האל כאור אבסולוטי אחד ומעוניינים לעורר בתוך עצמם את התחושה של האור הזה". מכאן מובן שהמיסטיקאים האלה "סוללים פרוצדורות ותהליכים סביב ריטואלים ומצוות שקיימות במסגרת ההלכה היהודית כדי למצוא את הדרך להרגיש בצורה חווייתית את האור המוחלט" ואף להרגיש "את האור בוקע מתוכם" ("אור כתוך ואור כמעטפת: על האור במיסטיקה היהודית", עמ' 5). הם עושים זאת באמצעות הדגשות מסוימות של ריטואלים שקשורים באור (כמו הבדלה וקידוש לבנה), באמצעות פרשנות שמתרכזת במדרשי חז"ל על אור בבריאת העולם, ובאמצעות פרקטיקות מדיטטיביות שקשורות למשל בהתבוננות בנר.

אם כך, אציע שאחת הטכניקות להגברת תחושת האור הפנימי או החיצוני היא טכניקה שעושה שימוש בהבעות פנים. נראה לי שלא יהיה זה בלתי סביר לומר כי פרקטיקה שבה אדם מעורר בעצמו התפעמות שיוצרת ארשת של נהרה, או אפילו פרקטיקה שבה הוא עוטה על פניו ארשת כזו, היא פרקטיקה שבכוחה להפוך את מבצעהּ לקולט אור וליוצר אור בתוכו.

כפי שאנו יודעים, "ויהי אור" הוא הדיבור שפותח את ספר בראשית. עם זאת, למיטב זכרוני, בלימודי המקרא לאורך כל שנותי בבית הספר האלמנט הבולט ביותר היה מים. אור היה בכל מקום! ואילו מים חסרים.

המריבות בין הרועים על הבארות בימי אברהם ויצחק, הבאר שהתגלתה להגר במדבר, המים שפרצו לאחר שמשה הכה בסלע, הבצורת האיומה בימי אליהו ואחאב, הצמא בימי מצור, הם שליוו את הקריאה בספרי התנ"ך בשנות השישים והשבעים. "אדמה אדמתי" היתה מרכיב חשוב במחשבה הציונית, וכך גם העץ והדשאים וגידולי החקלאות שתלויים בגשמים.

מלבד כמה מדרשים שנעשו למדרשי מפתח בכל הנוגע לאור, אי אפשר להגיד שהאור תופס נפח רב בתלמוד. האור הוא עניינה של הספרות המיסטית.
בכל מה שקשור לתורת הסוד, כדאי לציין שאחד הספרים הבולטים והקדומים ביותר, "ספר יצירה", אינו מזכיר את המילה "אור" כלל. בין המרכיבים שעמם נברא העולם – אוויר, מים, אש – לא ניתן מעמד של בכורה אף לאחד מהם, וייתכן שדגש מוסב דווקא על התוהו ובוהו כחומר שממנו חצב, ובו חקק אלוהים את עולמו, ושעליו נאמר בספר יצירה "יצר ממש מתוהו ועשה את אינו ישנו".

ספרות ההיכלות עוסקת בתחזוקה השוטפת של העולם יותר מאשר בבריאתו. התיאורים של ההתרחשות האלוהית בהיכל מול כיסא הכבוד ומקהלות המלאכים באים לידי ביטוי בעיקר במונחים של מים ואש (ואש אינה ניתנת תמיד לזיהוי כאור): "חיילות חיילות של מלאכי השרת, ומן רקיע ורקיע [יורדים] לתוך נהרי אש, ונהרי להבה ונהרי שלהבת וטובלים עצמן" (היכלות רבתי, פרק ט"ז).

עליית מעמד האור היתה קשורה, להערכתי, בפיתוחו של אידיאל הדבקות. "רעיון הדבקות באל וההתקשרות הרוחנית עמו, שהפך מרכזי ביותר בדתיות היהודית, נעדר כמעט לחלוטין ממקורות היהדות לפני המאה העשירית לספירה", מסביר אדם אפרטמן במבוא לספרו המאלף "דבקות, התקשרות אינטימית בין אדם ומקום בהגות היהודית בימי הביניים" (הוצאת כרוב, 2010 עמ' 11). בחלק הראשון של הספר מרחיב אפרטמן על המהפכה הרוחנית שעברה על האליטה היהודית – פילוסופים, תיאולוגים ופרשני תורה – כתוצאה מחדירת הפילוסופיה הניאו-אפלטונית לעולם המחשבה הערבי.

אחת הטכניקות להגברת תחושת האור הפנימי או החיצוני היא טכניקה שעושה שימוש בהבעות פנים. נראה לי שלא יהיה זה בלתי סביר לומר כי פרקטיקה שבה אדם מעורר בעצמו התפעמות שיוצרת ארשת של נהרה, או אפילו פרקטיקה שבה הוא עוטה על פניו ארשת כזו, היא פרקטיקה שבכוחה להפוך את מבצעהּ לקולט אור וליוצר אור בתוכו

וכך מסכם אפטרמן את פועלו של אחד מראשוני המקובלים המשפיעים ביותר: "למרות עיוורונו ואולי בשל כך, פיתח ר' יצחק סגי-נהור בחיבורו מיסטיקה המתמקדת באור האלוהי. בדומה למיסטיקה הניאו-אפלטונית, האור הוא התוכן העיקרי של סולם האצילות. הנפש מתעלה חזרה למקורה באמצעות התבוננות והיטמעות הדרגתית במדרגות האור" (שם, עמ' 180).

מאז המאה העשירית אנו מוצאים את הרעיונות שכניסת האור העליון לתוך הנפש מעירה חושים פנימיים רדומים, שלאחר השתלמות הגוף הזך נעשה מעון לאור השכינה וכדומה. וכך, העמדות ההלניסטיות בדבר השכלים העליונים, או השיבה המיסטית של הנשמות אל מקורן, התגלגלו ליהדות וזכו לפיתוחים מעניינים ומגוונים. פסוקי הדבקות במקרא זכו לפרשנות מחודשת (למשל, הציווי "ואהבת" נעשה לאהבת האל המיסטית ששיאה הוא הדבקות באור העליון), ומי שנתן את ההכשר הסופי למהלך הפרשני של המקובלים והפילוסופים לעצב את היהדות כדת של התקשרות מיסטית באלוהות היה גדול בעלי ההלכה במאה השלוש-עשרה, הרמב"ן.

שיאו של העיסוק באור נמצא בספר "הזוהר", שנקרא על שם הפסוק בדניאל "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע"; ואחריו בקבלת האר"י, שלקחה את המושג הזוהרי "טהירו" – אור טהור עליון, מושג שירש את האור הגנוז ממדרש חז"ל – ועשתה אותו לתשתית תפישתה בכל הנוגע לבריאת העולם.

השרטוט הגס הזה של תולדות האור במיסטיקה היהודית בא להצביע על המרכזיות הגוברת והולכת של העיסוק באור – עיסוק ששיאו במאה העשרים הגיע עם חיבוריו של הרב קוק. שמות חלק ניכר מחיבוריו מורכבים מהמילה אור: הספר "אורות" יצא עוד בחייו, ואחרי מותו בשנת 1935 יצאו הספרים "אורות האמונה", "ערפילי טהר", "אורות הקודש", "אורות האמונה", "אורות התשובה".

ידועה ההשפעה הרבה של הרב קוק ושל רעיונותיו על היהדות בת זמננו, ובעיקר על הציונות הדתית. תנועת גוש אמונים קמה ונרתמה כדי להגשים את המשולש המשיחי: עם-ישראל-תורת-ישראל-ארץ-ישראל שרותך בבית היוצר של יורשיו, תלמידיו וחסידיו במרכז הרב. ההשפעה של ספרי האורות – שזכו לכינוי "הש"ס הלבן" היתה עצומה. ספרות הסוד והקבלה היתה נערצת על יחידים ועל חוגים מצומצמים. ספרי האורות, לעומת זאת, נישאו בכל תרמיל. כמעט על כל מדף של בוגרי וחברי תנועת בני עקיבא משני צדי הקו הירוק היו מונחים ספרי האורות של הרב קוק.

אם כך, האור נעשה לאלמנט החשוב ביותר בשל מקורו הגבוה ובשל האפשרות להידבק בו. כלומר, הוא זה שבכוחו להסיר את המחיצות בין הגוף או בין היחיד לבין האלוהים. האיחוד המיסטי הוא חוויה של חזיון, התבוננות, התלכדות או היטמעות ואפילו טביעה באוקיינוס האור הראשון, הגנוז, העליון, האלוהי.

כולם סחף האור

האור הקורן, הזריחה המידבקת, מצביעים על חפיפה בין התשוקה לריגוש ברמה האישית או הרומנטית לבין הדבקות המיסטית. בשני המישורים התנאי להשתוקקות מן הטיפוס הזה הוא מצב נפשי שבו עיקר חיוּתו של הילד או של האדם נמצא מחוץ לעצמו, והוא למעשה חי שאינו יכול להתקיים בכוחות עצמו. גם ביחסי הורים ילדים וגם בשפה המיסטית לא מדובר ברגע שבו נוצר האדם, אלא בתלות רציפה לאורך השנים שבהן נדמה כאילו לבו של הילד/האדם פועם בקרבו של ההורה או האלוהים והוא צריך להתקשר עמם כדי לחיות.

האור המרגש שמופיע על פניו של הזורח מסייע לו להתגבר על אימת המוות הזאת. כשהוא מרגש בו בזמן את עצמו ואת הזולת-הנוח-להתרגשות, נוצרת תחושת גודש שמרגיעה – למרות שהיא מעוררת – את החרדה מפני הריקנות. ההצטרפות של הזולת אף היא מרככת את החרדה מפני הבדידות.

עם זאת, כפי שהראינו, ההתמזגות בזולת (שלא בתחום יחסי המין) מאיימת על הקיום של היחיד ועל יכולתו לחשוב. ויתור על המחשבה מצאנו הן בדוגמה הפסיכואנליטית של פיין והן בשפה המיסטית. כותב אפרטמן: "אין האדם יכול להפוך את שכלו לשכל מוחלט כל עוד הוא נתון בקיומו החומרי. ייתכן כי המודל של הריסת המחשבה כתוצאה מדחיקתה והניסיון להדביקה במה שמעבר לה השפיע על מודל הדבקות הניאו-אפלטוני של מקובלי גירונה" ("דבקות", עמ' 157).

גם הרב קוק העיד על דחיקתה של המחשבה. התבוננות לאורו של האור הגנוז – הוא העיד על חוויה שלו עצמו – אינה מבהירה את מהות הדברים שנצפו. משום זוהרו של האור והאימה שמתלווה לצפייה, אפשר לתפוש את מה שנגלה לך רק לאחר שהשכל המיושב התקרר. "מסתכלים בחביון עוז בהשגות רוממות אף על פי שאינן מובנות מפני רוב זוהרן אף על פי שהן מפחידות מרוב איומן וחוזרים עליהן בהשפעת השכל המיושב אחרי עבור חזיונן" (קובץ ג-כ). ("חביון עוז" הוא מילת הצופן של הרב קוק לאור הגנוז. מקורו של הביטוי בפירוש שנותן "ספר הבהיר" לצירוף המילים החידתי שמופיע בנבואת חבקוק).

כשאנו מביאים דוגמאות מתקופות קודמות, עלינו לבחון אותן על הרקע החברתי והאינטלקטואלי של אותו הדור. בכל מה שנוגע אלינו, מדובר בהידבקות באור ובתשוקה לריגוש שמבטלים את המחשבה בעידן שבו החוויה המרגשת היא מטרה בפני עצמה. משום כך, גם הטקסטים (קבליים, בודהיסטיים או אחרים) שאנשים לומדים באחוות של חום-ביטחון-התרגשות, שהם ברובם אכן פרקים של כתבים עילאיים, נידונים להיות מוערכים על פי ערך הריגוש שניתן להפיק מהם.

כך למשל,  יהודה ויט, גבר צעיר שהתחנך במוסדות של אמשינוב, חסידות בעלת שושלת ארוכה ונטיות אקסטטיות טען באוזני שלמעשה כל הספרות הדתית לסוגיה נכתבת כדי לשמש השראה לחוויה הדתית. עמדה זו מעידה בעיני על כך שהשאיפה של בני הרוחניות החדשה לחוויות בכלל, ולחוויות אקסטטיות במיוחד, היא כה חזקה, עד שהוא לא העלה בדעתו שפיוט או ספר הלכה עשויים להיכתב לשם מטרה אחרת או שונה – או – שמישהו עשוי למצוא עניין ביצירה שאינה מעוררת ריגוש. נדמה לי שאין ברירה מלציין שרבים מבני דורנו משתמשים בכתבי המופת לא כחומר למחשבה, עיון והשתלמות מוסרית, אלא כמכשירי גירוי. כלומר, פחות ופחות קוראים אותם כדי לחשוב, ויותר ויותר מתרשמים מהם כדי להתרגש.

אם אנו שואלים את עצמנו מדוע התופעה הזאת מקיפה חוג גדל והולך של אנשים, הרי שניתן להסביר זאת בתלישות, בניכור ובחרדות הגואות. החלפת מבטים זורחים נעשתה בתקופה הנוכחית לאחד האמצעים לרקימת קשרים חברתיים תומכים. עם זאת, תחושה של ביטחון ניתנת להשגה רק אם היחסים חוצים את שלב ההתפעמות ומתייצבים. אם לא – המבטים הזורחים יוצרים מראית עין בלבד

מוכים בסנוורים

זירת הקידושין היא מרחב מתאים להפגנת הפנים הקורנות כתוצאה ממיזוג. על פניו ניתן להסביר זאת בסיבה הפשוטה שמדובר בזיווג הגבר והאישה "לבשר אחד", אך על אחדות זו נוספת קומה רוחנית שחותרת להתכת העולם המיסטי עם חיי הבשר. המטאפורה השלטת בספר הזוהר להתאחדות החברים עם התורה, להתלכדות כנסת ישראל עם הקב"ה או להתחברות השכינה עם משה, היא האיחוד המיני או "עינוגי חתן וכלה". עם התפשטות ההשפעה של מערכת הסמלים של ספר הזוהר והריטואלים שנגזרים ממנו, זוגות רבים מעבירים את הטקס הארצי תהליך של הרחנה.

אם עד העת החדשה היו הנישואים צורה של התקשרות בין משפחות, ואם עליית הרומנטיקה הסבה את בסיס הקשר מהסדרים כלכליים לאהבה, הרי עתה, בעידן הרוחני, נשים וגברים רוחניים שבאים בברית הנישואים מעוניינים לגלם בגופם-הם את ההתלכדות המיסטית המשיחית שתביא שפע ושלום לעולם. מטאפורה כמו זו של השכינה השבה מהגלות ומתאחדת עם הקב"ה שוטפת וסוחפת את הדמיון הרליגיוזי בן זמננו. כך מוצאים עצמם החתן והכלה דבוקים למטאפורה. אין הם עוד אנשים בעלי העדפות וביוגרפיה, רצונות או מחשבות, אלא התגלמות בחומר של סמלים, או "בחינת" שכינה שעומדת מתחת לחופה עם "בחינת" משה רבנו.

הפן המטריד בשאיפה הזאת, הטמונה בהליכה בעקבות דפוסי התנהגות המצויים בספר הזוהר, הוא שבני הזוג מחקים למעשה פעולות של דמויות ספרותיות, שהרי רשב"י וחבריו גיבורי הזוהר נבראו במאה השלוש-עשרה מרוחם רבת ההשראה של משה די ליאון או מקובלי קסטיליה. מצד אחד בני דורנו הרוחניים מציבים לעצמם דרישות גבוהות וחמורות, אך מצד שני הם נקברים בתוך קווי מתאר של דמויות אפופות סוד שלא התקיימו, גיבורים פיקטיביים שמעולם לא נישאו או הולידו. ואף יותר מכך, הדרמה הגדולה של הדמויות הספרותיות האלה היא הליכתם אל מותם על מזבח הגאולה.

התופעה של טקס נישואים בין גבר ואישה שנעשה ריטואל תיאורגי באה לידי ביטוי בדבריהם של בני הזוג שני ויוסי פרומן בריאיון שערכה עמם עיינה ארדל בקיץ 2004 ("החתונות שלנו, הטקס כתעודת זהות ישראלית", בתוך "ארץ אחרת", גיליון 22). בתשובה לשאלה "מהי החופה בעיניכם", ענתה הכלה: "זו התקדשות כזאת של שנינו לקראת. זה ממש השיא של כל ההתכווננות של היום שלפני זה. שיא של קדושה, של התחברות לכל הכוחות האלוהיים, שהוביל אחר כך לחיבור שלנו".

והחתן השיב על השאלה במילים האלה: "זה לא המקום שלי, זה לא המקום שלה, זה לא המקום של שנינו ביחד. מקום אחר. זה לא הכוחות שלי. לא היה שם משהו שהוא הכוחות שלי. יש לי כשרון מסוים להופיע, אבל כל מה שאני מתאר לך זה לא מהמקום הזה. פשוט אתה הופך לצינור של כוחות הרבה יותר גבוהים. יש רגע שבו אתה מבין שמה שקורה כאן חורג ממה שאני, מיוסי פרומן, חורג מהאישיות, חורג מהכוחות הרגילים של בן אדם מסוים. זו רוח גדולה מלמעלה שעברה בנו".

כל אדם זוכר את ההרגשה שמילאה אותו כאשר היה חלק מקהל או מקרה פרטי של אידיאה. את מכירה את ההרגשה להיות "תלמידה" או "חיילת" ואפילו לפעמים את מרוצה להיות "אישה שתולה כביסה"; במים העמוקים בים את נעשית "חתירה" ומסתובבת כשילד של מישהו אחר קורא "אמא". בטקס יום השואה אתה "יהודי" או "שארית הפליטה"; אבל אחר כך אתה מקפל את הזהות הקיבוצית וחוזר לאישיותך. הריתוך של המקרה הפרטי אל תוך הכללי אינו מאפשר דילוג אנושי בין החיים הפרטיים והקהילתיים וחוזר חלילה. שם העצם שאותו הוגים בהערצה ועמו מבקשים להזדהות הוא "צינור" או "כלי" לאור, והשאיפה היא להישאר "צינור" או "כלי" לאורך הפעולות המרוממות והיומיומיות גם יחד. בתנאים אלה, כלומר, תחת הרושם של האידיאלים האלה, ספק אם אפשר לחשוב וספק אם אפשר בכלל לחיות.

 

 

נעמה צפרוני היא עורכת משנה של "ארץ אחרת" ומורה לצ'י קונג

תגובות פייסבוק

תגובות

2 תגובות

  1. נהדר! מאמר נועז ומעמיק שמתבונן בפיכחון חד בתופעה מורכבת וחמקמקה: הבעת פנים מסוימת שאיכשהו השתדכה עם ידיעת השלם. המאמר מצביע בלי חשש על המרדף החמדני אחר חוויות רוחניות תוך הסתייעות ב׳טריגרים׳. הבהילות לפרוק את תשוקת הגעגוע, כמו שמיטיבה נעמה צפרוני להסביר, איננה רוחנית יותר מהיכולת להכיל את המצב האנושי שיש בלבו געגוע בלתי פתור. נעמה שופכת אור (אור!) גם על עצם האפקט שיש לפנים הזורחות על הזולת, אפקט שהוא סוחף, מדבק, פתייני ודוחה מחשבה. יש בזה משהו מפחיד. תודה על היריעה הרחבה ועל ההתמקדות האמיצה.

    פועה |
  2. זהירות מהזוהרים:
    קראתי את מאמרה המקורי והמשובח של נעמה צפרוני "בוא ואהפנט אותך", שעסק בהבעת הפנים ה"זורחת" ובמשמעויות השונות הגלומות בה). צפרוני, במאמרה, שופכת אור על תופעה חדשה החוצה מגדרים ומגזרים והופכת לנחלתו של ציבור רחב: נשים וגברים, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים, יוצרים לעצמם עולם שלם של תוכן ושפה המושתת על מוטיב האור ונגזרותיו. גדולתו של המאמר טמונה בעצם זיהויים של שפה חדשה ושל זן חדש של דובריה, ובהמשגתם כ"זורחים", בשל ארשת הפנים הזורחת שאלה עוטים על פניהם בבואם במגע עם הזולת. צפרוני מתארת את שפת האור בה מדברים "הזורחים" כשפה של חילופי מבטים המייצרת דינאמיקה בין אישית שמתרחבת גם לשפה מילולית. היא מיטיבה לשרטט את הפרופיל של ה"לוקים בזרחנות" ומציעה ניתוח מרתק ורב תחומי להבנת התופעה, התפתחותה והתהליך הבין-אישי והתוך-אישי העובר על הנגועים בה.

    עלי להודות שחייכתי למקרא חלק ניכר מתיאוריה של צפרוני, אך תגובה הפוכה לכך עוררו בי מסקנותיה המטרידות. במבט ביקורתי מצליחה צפרוני לראות מבעד למעטה האור שמקרינים ה"זורחים", ולזהות את הפגמים המסתתרים מאחוריו. היא עושה זאת בניסוחים רכים ומעודנים, כשאומרת למעשה דברים נוקבים. לשיטתה, ה"זרחנות" מפעילה מניפולציות רגשיות ומכוננת שיח המושתת על סיסמאות נבובות, ואלה מובילים בסופו של דבר לנטרול החשיבה העצמאית.

    פרופ' ג'רלד קרומר ז"ל ניתח את מציאות חייהם של "בעלי התשובה" בשנות השבעים של המאה הקודמת. הוא אפיין את עולם השיח של "בעלי התשובה" הללו בשימוש בסיסמאות, בפתגמים, בציטוטים ובשירים המבטלים את חשיבתם העצמאית, ועל כן כינה את שפתם "שפת האי-מחשבה". ואולם, בעוד קרומר התייחס לפלח אוכלוסייה שהיה בשעתו מצומצם וזניח ובשולי החברה, מן המאמר עולה כי השימוש בשפה ה"זורחת" הוא נחלתו של חלק ניכר מן הציבור הממוקם במרכז החברה.

    הבעיה ב"זרחנים", כפי שהשכילה לזהות צפרוני, אינה טמונה בחייכנות ובמאור הפנים, כי אם במערך הכולל של התכונות המגולמות בארשת הפנים הקורנת. בהקשר זה, אציין כי שמתי לב לכך שבקרב חלק ניכר מן ה"זורחים" קיימת נטייה להציג את שיטתם כמשקפת את רוח היהדות ה"אמיתית" וה"נכונה". האומנם רוח היהדות דורשת חשיבה חד-ממדית ודוגמטית במעטה זרחני? שניים מענקי הרוח של יהדות זמננו, הרב הראשי לשעבר, הרב שלמה גורן, ופרופ' ישעיהו ליבוביץ, נטו שניהם לשדר מבטים זועפים ונרגנים ותגובות קצרות רוח שלא התחנפו לקהל חסידיהם, ובה בעת, הם עודדו בכל הזדמנות חקירה וחשיבה ביקורתית. אולי הם לא תמיד נעמו לאוזן, אך דומה שב"עידן הזרחנות", בו שיחים בפילוסופיה וביהדות מסתכמים לא פעם בציטוטים עקרים, אנו מתגעגעים אליהם יותר מתמיד.

    שרה זלצברג |

הגיבו לכתבה