דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בפברואר 2003 | מהדורה 14

הודעה חדשה ויקרה

מדוע לבכות את התהליך, הנדמה כל-כך טבעי, של יציאה מכותלי הלאום המסורתי? מדוע להכפיף את נטיות המימוש העצמי או את הרגשות הרומנטיים לאיזו אידיאולוגיה ארכאית ומלאכותית? ניל מנוסי סבור שאת התבדלותו של העם היהודי ניתן להצדיק רק דרך בחינה מחודשת של מושג הלאום

יהודי מגרוזיה עטור תפילין. ארץ ישראל, תחילת המאה העשרים

עד לאחרונה שלילת ההתבוללות היתה מובנת מאליה. מאז ומעולם אוּחד העם בכוחם האיתן של המסורת חוצה-הדורות שנשא, של ההיסטוריה שלו, של הזיכרון המצטבר שלו, של שותפות הגורל שליכדה את כל יהודי העולם. די היה בכוח זה כדי להשריש בלב היהודי את הידיעה הוודאית, שאין מתחתנים בגויים ויהי מה. אך נחשול החול הגדול שעלה מתוך המודרניות שטף גם את העם היהודי ושינה באופן יסודי את הגדרתו העצמית.

רוב היהודים החיים היום אינם חושבים עוד על העם היהודי במונחים המסורתיים של "גוי קדוש", אלא במונחים אתניים-תרבותיים ששוליהם פרומים, שלא משתמעת מהם התבדלות מעמים אחרים. המילה "התבוללות" מושמעת היום רק מפי המיעוט האורתודוקסי שמתנגד לה מבחינה אידיאולוגית, ומפי המיעוט הזעום עוד יותר של אנטי-יהודים רדיקליים, שחפצים בה מבחינה אידיאולוגית.

אך ציבור הביניים אינו אידיאולוגי. הוא מעוניין, כך נדמה, בהמשך קיומו של העם היהודי, ואפשרות היעלמותו מעציבה ואף מרתיעה אותו. במובן זה, דומה שהוא יותר קרוב לקצה הדתי של הקשת. אך ברובד יותר עמוק דווקא השפעתו של הקצה המנוגד, המתבולל, רבה יותר. היא אינה מתבטאת בדחף פעיל להתבוללות, כשם שהשפעת הקצה הדתי אינה מתבטאת בקיום מצוות. ביטויה הוא בכך, שרוב היהודים היום מתקשים למצוא סיבות מוצלחות, למה לא להתבולל. לא מעניין אותם להגביר את ההתבוללות, אך התגברותה בפועל אינה מעוררת בהם התנגדות. כל שהם חשים כלפיה הוא צער מסוים, אשר נשאר עמום ולא-מנוסח.

ואמנם, מדוע לבַכות את התהליך, הנדמה כל-כך טבעי, של יציאה מכותלי הלאום המסורתי? מדוע להכפיף את נטיות המימוש העצמי או את הרגשות הרומנטיים לאיזו אידיאולוגיה ארכאית ומלאכותית? לתשובה הדתית אין עוד תוקף: היא אינה משכנעת אלא את המאמין, המשוכנע ממילא, ואינה מעניקה טעם או ביאור כלשהם לעקרון התבדלותו המוחלטת של העם. בצדק גמור, כך נדמה, נשארים היום הטיעונים המושמעים בעד ההתבוללות, וכן השתיקה הניצבת למולה, ללא מענה.

האם יכול להיות להם מענה? האם ראוי שיהיה להם? בסופו של דבר, אני סבור שכן. אלא שמענה כזה אינו יכול לנבוע מתוך התפישה המודרנית והמחולנת של מושג הלאום. הסיבה היא שמודל הלאומיות המודרני, אשר צמח מתוך השבטיות האירופית, אינו מתיישב באופן יסודי עם רוחה של המסורת היהודית. את התבדלותו של העם היהודי ניתן להצדיק, לדעתי, רק דרך בחינה-מחדש מקיפה של מושג הלאום. העמדה שאני מציע כאן יותר קרובה ברוחה לעמדה המסורתית של היהדות, כפי שאני מבין אותה: תפישת הלאום לא כתכלית בפני עצמה, אלא ככלי לשימור וליצירה של פרויקט על-לאומי.

קוסמופוליטיות ויהדות

אט-אט חוברות להן האליטות האינטלקטואליות, התרבותיות והכלכליות של החברות המערביות השונות, ומעצבות את דמותה של קהילה חדשה, פוסט-לאומית. קהילת כוכב. אופי הפעילות: קשרי עסקים, קשרי ידידות, קשרי נישואים, כנסים אקדמיים, טיולים משותפים, הגירה בין מדינות. זירות הפעילות: ערי בירה אירופיות, אוניברסיטאות, טרֶקים, פאבים, אינטרנט. החוויה הבסיסית המשותפת לכל חברי הקהילה הגלובלית הזו היא של אזרחות עולם. הם שייכים למשפחת האדם האחת, שהתרבויות הלאומיות אינן אלא גווניה. האליטות המעצבות את קהילת הכוכב מצומצמות מבחינה מספרית, אך בכל מדינותיהן הן משמשות כחוד-החנית של החברות הליברליות, הנע לפני המחנה ומתווה את התקדמותו.

הומניזם פוסט-לאומי זה מאיים על ציבורים שמרניים באשר הם, המעוניינים להמשיך ולטפח את הלאומיות המסורתית. בכתביהם של הוגים שמרנים – מאנגליה, מארצות-הברית ועוד – ניתן למצוא טיעונים מצוינים רבים בעד שימור הלאומיות: התרבות הקוסמופוליטית של הליברליזם נבנית על חשבון התרבויות הפרטיקולריות, ובכך מדללת את התרבות הגלובלית והופכת אותה לחדגונית; בנטישתו את המסורות הלאומיות מרושש הליברליזם את האנושות מנכסי העבר שלה ובכך "מוחק" את זכרונה; הוא מתכחש לצורך האנושי בקהילה שהיקפה קטן משל היקף האנושות כולה, וכן לנטייה האנושית להתחלק לקבוצות כאלו באופן טבעי; הקהילה הגלובלית שהוא מבקש ליצור לא תהיה נתונה לשום ביקורות מבחוץ, ומשום כך עלולה להידרדר במהירות לטוטליטריות גרועה בהרבה מהטוטליטריות הלאומנית, ועוד. מגמתם של ההוגים המשמיעים טענות אלו היא לעודד את מדינות הלאום המודרניות לחזק לא רק את רווחתם של אזרחיה, אלא גם את תודעתם, הזדהותם וגאוותם הלאומית.

הציבור השמרני היהודי, בארץ ובחו"ל, נעזר בטיעונים אלו כדי לחזק את התודעה הלאומית בקרב היהודים. הנחתם היא שנוכח מתקפת התרבות הליברלית יש להדגיש את האיכויות הפרטיקולריות של "מורשת ישראל", לפתח הכרה ואהבה כלפיה ולחזק את תחושת הזהות העצמית היהודית. תגובה זו אופיינית, כאמור, לתומכי הלאומיות ברחבי העולם. אך נשאלת השאלה, האם ההכלאה בין רעיון הלאומיות המודרני לבין המסורת היהודית הפרטית היא בכלל אפשרית. השאלה מצריכה עיון באשר למהותה של אותה מורשת יהודית ייחודית. אם לא מדובר אלא בטמפרמנט אסתטי מסוים או בתרומה מחשבתית כלשהי להגות הכללית, אזי ההכלאה אפשרית, והעם היהודי יכול בקלות להשתלב בין האומות כמייצגה ומשמרה של איכותו הפרטית. אך מה אם מדובר במשהו אחר לגמרי? מה אם המסר הייחודי של היהודי, זה שרק הוא לבדו נושא, אינו מתיישב כלל עם רעיון הלאומיות המודרנית ועם חזון פסיפס הלאומים, כפי שמדמיינים אותו השמרנים?

לאורך מסעו בן אלפי השנים כיוונה את היהודי אמונה צלולה ועמוקה אחת. תחת שלטון זר, חרף גזירות שמד ורדיפות, דרך נדודים וגלויות, הוא נשא עימו, כתוב בדפי ספריו, חקוק בלבו וחתום בבשרו, את הסוד שהיה והנו, לעת-עתה, רק שלו: שאי-שם במעבה הענן והערפל של העבר נכרתה ברית קדומה בינו לבין בורא העולם. חוזה כתוב, כפשוטו, נמסר בידו, והוא מלווה אותו מאז לכל מקום שרגליו נושאות אותו. משונה הוא החוזה. חידתי. לעולם אינו מתמסר לאנליזה חדה ונקייה, לעולם מטריד בחוסר הסימטריה המובנית לתוכו. יש מקומות שבהם הוא מפורש ויש מקומות שבהם הוא סתום, במקומות אחדים הוא מיתי ובמקומות אחרים לגאלי, ויש מקומות שבהם הוא צבעוני ומתלקח כאש זיקוק, ואחרים שבהם הוא שומם וצחיח כחול המדבר הממלא את דפיו. אך אי-הנחת שהוא מעורר בדורשים בו התגלתה במשך הדורות כמקור לא-נדלה לפרשנות, לפיתוח וליצירה. ספריות שלמות צמחו מדפיו. לוח שנה חובק-כול, המזווג את השמש והלבנה ומפיח חיים בזמנים, שורטט מתוכו ועטף את העוסקים בו. פרדס עבות ורחב-היקף פרח מתוכו ובשביליו פסעו רבבות מטיילים, מתוך העם ומחוצה לו.

אך מתחת לעלווה הצפופה והמרובדת של הסודות, הדרשים והרמזים נשאר תמיד, נטוע כגזע באדמה המדברית שממנה נבט, גם פשט הכתוב באותו חוזה: מיתווה פעולה המורכב מסדרת ציוויים מעשיים. רבים הציוויים, וסבוכה ההלכה המסתעפת מהם, אך ניתן לאתר בלבם נקודה מרכזית אחת: בנייתו של בית. היהודי מצווה להקים, כאן, עלי אדמות, משכן לבורא העולם. נכון, מלוא כל הארץ כבוד הבורא. אך הוא בכל זאת רצה – "נתאווה", אומר המדרש – לצמצם שכינתו לתוך אמה על אמה ולשכון בעולמות התחתונים, בינינו ובקרבנו. "ועשו לי מקדש", הוא מבקש, "ושכנתי בתוכם". בתוכם, לא בתוכו. הדילוג המשונה הזה, מהמקדש אל העם, איננו סתמי. העם עצמו נדרש להיות כלי קיבול לשכינתו של הבורא. לא די בבנייתו של בית-מקדש חיצוני; על האדם לחצוב לתוך מכרות נפשו, לסתת את אבני מידותיו, להרחיב את חדרי לבו. עליו להיות בית בעצמו, ולהיות ראוי לקבל את פני השכינה.

יהדות ולאומיות

זהו סיפורם של היהודים, וכזה ייוותר כל עוד יתקיימו כעם. כל ניסיון עכשווי להגדיר את העם במונחים של הלאומיות המודרנית חייב לפנות אליו. אלא שבדיוק בנקודה זו מתגלה הפער היסודי בין היהדות לבין הלאומיות.

מנקודת מבטו של איש הלאום, העם והתרבות שהוא משתייך אליהם ראויים לשימור פשוט מפני שהם חלק מזהותו העצמית. אני שומר על תרבותי, על שפתי ועל מורשתי, הוא טוען, כיוון שהן שלי. כלומר, נקודת המוצא שלו היא עצמיותו, שאת קיומה הוא מבקש להבטיח. ומה שהוא מעוניין להשיג בשמה הוא עצמאות לאומית, כלומר, כוח שיאפשר לעם להיות ריבון לעצמו. לכן רעיון הלאומיות המודרנית מגיע לגיבושו המלא בצורת מכונת הענק הביורוקרטית הנקראת מדינת הלאום הדמוקרטית: בית לאומי המנוהל בידי הלאום עצמו, שמטרתו המשך קיומו של הלאום.

התפישה העצמית של העם היהודי שונה ביסודה, אפילו הופכית. נקודת המוצא של היהודי איננה עצמיותו, והוא איננו מבקש לשמר את עמו ומורשתו מפני שהם חלק מזהותו. מרכז הכובד של עולמו, שסביבו הכול חג ואותו הכול משרת, הוא התורה שניתנה לו בידי האל. העם אינו מקודש כתכלית בפני עצמה, אלא כאמצעי לקיום התורה ולהנכחתה במציאות. מטרתו של גוף מדיני יהודי, אם ישנו, אף היא לשרת את אותה מטרה. הוא לא נועד להעניק ריבונות או להפגין כוח, וגם לא לשרת את הישרדותו הגולמית של העם. הארמון או המצודה, סמלם של הריבונות האנושית, אף כי הם פעילים בו, אינם עומדים במרכזו. את המרכז תופס בית-המקדש, משכנו של הריבון העל-אנושי; ואם הימים ימי גלות הם אזי בית-המדרש, משכן תורתו של הריבון, הוא המרכז. כך או כך, העם עצמו לעולם אינו מושא הפעילות המדינית. בעוד הלאום המודרני עובד את עצמו, מהעם היהודי נדרש לשעבד את עצמו לטובת עבודת השם.

במה נאחזת, אם כן, הלאומיות היהודית המודרנית? בנקודה האחת והיחידה שבה משיקים שני החזונות: שניהם מוצאים חשיבות בשימור העם כישות הלאומית ובמניעת היבלעותו בחברה הסובבת. בעודם נשענים על נקודת השקה זו, מבקשים היום אנשי הציבור הלאומי לטפח את היהדות כלאום מודרני. מהלך זה מקבל את ביטויו המובהק בקידושו של הכוח שבאמצעותו מבסס העם את ריבונותו, קרי, מדינת ישראל. החינוך הציוני הבן-גוריוני מצייר את הקמת המדינה כמימוש ייעודו ההיסטורי של העם, קיומה בפועל של שליחותו ההיסטורית המבוטאת בתנ"ך. הציבור הדתי-לאומי, בהשראת הרב קוק, הרחיק לכת עד כדי פירוש הציונות – מפעל חילוני לעילא ולעילא, המושתת כולו על מודל הלאומיות האירופי – כ"אתחלתא דגאולה", שלב מעבר זמני של כפירה וחילוּן במסגרת תהליך דתי בכללותו, שבמהלכו חוזר העם בתשובה ומחדש ימיו כקדם. אלו גם אלו אינם מזהים את הפער המהותי בין הלאומיות הציונית לבין חזונה הרוחני של היהדות. הם אינם רואים ששתי התפישות אינן רק שונות אלא סותרות, או מתעלמים מכך. כמובן, טעות זו אינה מופרכת מיסודה: לעומת התרבות הפוסט-לאומית של הליברל, החותרת לקראת מחיקתה הגמור של היהדות, אכן מזדקרת נקודת הדמיון בין היהדות לבין אידיאל הלאומיות המודרני, ואכן דומה כי הוא משרת את מטרותיה. נדרש מעט יותר עיון כדי לגלות ששיתוף אינטרסים זה תקף על פני השטח בלבד, ומעילו מסווה יריבות אידיאולוגית עמוקה בהרבה.

(אחד האנשים שהבחין ביריבות הזו היה ישעיהו ליבוביץ. בניגוד למעריציו מהשמאל החילוני – שעולמם היה זר לו בדיוק כמו עולמם של אנשי הימין – ישעיהו ליבוביץ לא היה מעוניין להתנשל מהמסורת ולהיטמע בתרבות קוסמופוליטית, ולא התנגד לכיבוש ולממסד הציוני מתוך ניכור ללאומיות היהודית. כעסו הגדול נבע מאמונתו, שהעם היהודי צריך להתייחס לגוף המדיני-צבאי שהוא מתלבש בו כאל אמצעי בלבד. מסירותו לחזון הדתי של היהדות אפשרה לו לזהות כמה זרה ומגושמת, אפילו גרוטסקית, היא הלאומיות החילונית, מקדשת השררה והגבורה, שהחברה הישראלית אימצה לעצמה. אוי לו לעם היהודי, הוא ידע, אם הוא מקדיש עצמו לאידיאולוגיה כזאת בשם דתו, שכן למעשה הוא מקיים בזאת את הכפירה המוחלטת בדת: הצבת ריבונות הלאום האנושי מעל ריבונות האל. אמירותיו, המופרזות בעליל, בדבר ה"יודו-נאצים", לא נבעו אלא מאכזבה מרה זו מבני עמו, שהוא ציפה מהם לדבר-מה הרבה יותר נאצל).

את השירות שעשתה ועושה הציונות לעם היהודי אין לאמוד. היא מעניקה לו היום את המקלט היחיד שבו הוא חופשי לברר לעצמו, בשלווה יחסית, לאן הוא מבקש להתקדם. במובן זה, יש לראות את החיבור בין הלאומיות המודרנית ליהדות כמבורך. אסור, לדעתי, אפילו במעט, להשתמש בביקורת הרעיונית כלפי הציונות כצידוק להתכחשות לה, שלא לומר ניצולה לצרכים אנוכיים או סקטוריאליים. אך כל עוד זוכרים זאת, יש גם להכיר באופן מפוכח לחלוטין בעובדה הבאה: שאף כי אתוס הלאומיות המודרני מגונן על היהדות מבחוץ, בה-בעת, בכך שהוא משכיח ממנה את ייעודה המקורי ומתיימר לתפוס את מקומו, הוא מרוקן אותה מבפנים.

לאומיות והתבוללות

מי שחש בסתירה מהותית זו בין הלאומיות בצורתה המודרנית לבין האידיאל היהודי הוא דווקא השמאל הליברלי, המצטייר בעיני הציבור הלאומי כהכי פחות "יהודי". קידוש הריבונות המדינית וטיפוח הגאווה הלאומית – המתבטאים בהערצת הסמלים המדיניים ובפולחן הציונות – מעוררים באיש השמאל סלידה גדולה. ובצדק: האלימות האצורה בסוג כזה של קולקטיביות היא ממשית מאוד ומסוכנת מאוד. היא יונקת את כוחה מהאמונה בכוחו ובעוצם ידו של הקולקטיב הלאומי להשליט את רצונו על העולם, ומצטברת סביבה כעובש. מנקודת מבט יהודית, גאווה לאומית אינה נבדלת בהרבה מגאווה אישית, והיא מגונה בדיוק כמוה. לא במקרה מרבים אנשי השמאל לצטט את הנביאים; הם יודעים שכוחניות לאומית מסוג זה זרה לרוחה של היהדות. אלא שהסלידה מהלאומיות הישראלית דוחפת את אנשי השמאל להתנכר ליהדות בכללה, כולל לחזונה המקורי, שבו הלאום הוא אמצעי ולא תכלית. את ייאושם מהציונות הם מנתבים לכיוון התרבות האירופית והאמריקאית, שבתחומים רבים היא גרועה ממנה, אך לפחות משחררת אותם מנטל האידיאולוגיה הציונית שהתנכרו כלפיה. לצדם ובעקבותם צועדים חלקים נרחבים מהחברה הישראלית בדרך זו של היטמעות תרבותית במערב, או בניסוח אחר, של התבוללות רוחנית.

עובדה זו אינה צריכה להפתיע. זרעיה של ההתבוללות הרוחנית המאפיינת היום את התרבות הישראלית היו חבויים כבר בקרקע האידיאולוגיה הציונית. אנו רגילים לחשוב שעלייתה-מחדש של האנטישמיות בסוף המאה ה-19 הוכיחה ליהודים כי בריחה מזהותם איננה אפשרית, וכך השיבה אותם אל יהדותם. ספרי הלימוד מאתרים את רגע נביטת הציונות בפרשת דרייפוס, שכביכול הוכיחה להרצל כי ההיטמעות בקרב עמי אירופה נידונה לכשלון ושכנעה אותו שגאולת העם לא תבוא דרך התפזרות החוצה, אל האומות, אלא דרך התכנסות פנימה, לתוך כותלי היהדות. אבל ברובד יותר עמוק, כך נדמה לי, "המרת הדת" שעברו אבות הציונות ממתבוללים ללאומיים היתה פחות דרמטית ממה שניכר על פני השטח. האנטישמיות לא באמת עקרה מלבם את שאיפתם המקורית להיטמע באירופה; לוּ היתה עושה זאת, שיבתם למסורת היהודית היתה הרבה יותר ניכרת. למעשה, השאיפה להיטמע בין האירופים נשארה בעינה, והאנטישמיות רק ניתבה אותה לאפיק אחר. כאשר נוכחו לראות שהיהודים אינם מתקבלים בקרב המשפחות המדיניות הספציפיות של גרמניה, צרפת ורוסיה, בחרו לנסות להתקבל לחמולת-העל המערבית, לצדן של מדינות אלו. במקום להיטמע בתוך אירופה, ביקשו הציונים להיטמע לידה. זו הסיבה שאימצו כדגם של לאומיות את המודל האירופי, לא היהודי. שאיפתם של אבות הציונות ליצור נורמליזציה – להפוך את היהדות לעם ככל העמים במסגרת מדינה ככל המדינות – לא היתה אלא גירסה ב', יותר בוגרת ויותר מציאותית מקודמתה, של תוכניתם הראשונית: להתנשל מעולה של המסורת הדתית ולהתקבל כבני-בית אצל האירופים.

יש להודות שעל בסיס תפישת העם היהודי כלאום במובן המודרני אין, ולא יכול להיות, טיעון תקף נגד ההתבוללות. הסיבה שרוב היהודים היום אינם חושבים שההתבוללות היא בעייתית – או חושבים שכן, אך אינם מסוגלים להסביר מדוע – היא שהפנמנו את התפישה המערבית-מודרנית של הלאומיות. בניגוד לתפישה המסורתית, הרואה את קיומו של העם כאמצעי למימוש חזון יותר נעלה, התכלית הטבועה בתפישה החדשה היא לשמר את הקיום עצמו, מבלי שהיא מציעה סיבות, לשם מה יש לשמרו. אך התמקדות זו בעצם הקיום – בהישרדות העירומה והאילמת, הנעה בעיוורון מהעבר לעתיד – אמנם ביכולתה ללכד עם, אך בה-במידה גם לפורר אותו. אם בסופו של דבר, חושב לעצמו בן העם, מה שחשוב הוא הקיום והמשמעות היא רק נגזרת שלו, אזי מדוע לא להתמקד בקיומי-שלי במקום בקיומו של העם? אם ממילא קיומה של מדינת הלאום נועד לשרת, בחשבון אחרון, את הפרט, מדוע לא לבנות לעצמי את עולם המשמעויות הפרטי שלי?

את המהלך הזה בדיוק מקיימת בהדרגה החברה הישראלית, והוא עקבי לגמרי. החשיבה האינדיבידואליסטית של היום צומחת במישרין מהחשיבה הלאומית שהנחתה את הציונות בראשיתה. הטענה שהמתבולל המודרני הוא בוגד היא מגוחכת; בדיוק כמו היהודי הנאמן כביכול לעמו, מממש המתבולל את חזון החירות של הלאומיות המודרנית. לדרוש ממנו להעדיף את עמו על עצמו פירושו להציב את האגו הלאומי מעל האגו הפרטי – ומי יקבע איזה מהם עדיף?

התבוללות והתבדלות

כך כאשר חושבים על קיום הלאום כעל תכלית בפני עצמה. אך התפישה המסורתית שהיהודים תמיד אחזו בה ביחס לעצמם שופכת אור אחר לגמרי על רעיון ההתבדלות. שכן, היהודים לא תפשו את עצמם כשבט בעל אגו לאומי שיש לטפח אותו, אלא ככלי קיבול למשהו אחר, על-אישי ועל-לאומי. כתא חי הנושא בקרבו הודעה יקרה וחשובה. אם מאמצים נקודת מבט כזאת, או דומה לה, רעיון ההתבדלות מפסיק להצטייר כדבר-מה שתפקידו לשמור על טוהר העם או כדבר-מה החיוני להישרדותו, כאילו עצם ההישרדות היא בעלת ערך מוחלט. אפשרות חדשה הולכת ומצטללת, ולפיה מטרתה של ההתבדלות היא שונה – לא מניעת התבוללותו של העם, אלא מניעת התמוססותה של המשימה שהעם מופקד עליה: פיתוח התורה והשכנת נוכחותו הרוחנית של האל בעולם. אלא שהשתיים תלויות זו בזו, ולכידותו של העם האחראי למשימה הכרחית להצלחתה. ההתבדלות משמשת, אם כן, כמעין קרום עוטף סביב הפרויקט הרוחני, וחיונית לו ממש כפי שהממברנה חיונית לתא הביולוגי: היא מסוככת עליו מפני כוחות חיצוניים, יוצרת מרחב סגור של יציבות מקומית, וכך מאפשרת את התפתחותם של תהליכים עדינים ומורכבים. קל לראות מדוע ממברנה כזאת חיונית לשם שמירה על פעילות כמו פיתוח ההוראות והרעיונות המקופלים בתורה. העבודה שהיא מצריכה תובעת רגישות רבה, וכן התמדה. תו לתו יש לצרף את הוראות התורה, קו לקו לצרוף מתוכן, בלב וביד, את משכנו של האל.

והרי על כך שקדו היהודים בכל השנים הללו. המבנים שיצרו הם אכן שבריריים מאין כמוהם. די בחבטה לא-רגישה אחת ביד זר שלא הוכנס בסוד המפעל, מביט בו רק מבחוץ ומוצא אותו נלעג, כדי למוטט את כולו.

אולי למען זה נדרש העם להתבדל. מהו הטעם המובא במקרא לציווי "והייתם קדושים"? "כי קדוש אני ה' אלוהיכם". המבט מועתק מיד מהעם אל הבורא הניצב מעליו, שהוא אמור לשקף אותו. העם הוא עד והד לריבון העולם, ונבדלותו מהעמים האחרים נועדה להמחיש את נשגבותו המוחלטת של הבורא ביחס לבריאה. פרישותם של היהודים, התרחקותם ממנהגי העמים, התכנסותם לתוך עצמם – כל אלו לא נועדו לשרת פולחן לאום נרקיסיסטי (גם אם לעתים קרובות הם גויסו לטובתו), אלא להפך: להפוך את המראה לזכוכית, את ההשתקפות לשקיפות, ולקיים בפועל את העדות באל שהיא-היא מחויבותו הראשונה של היהודי.

האם ניתן להצדיק מחדש את ההתנגדות להתבוללות, לדובב את הצער האילם נוכח אפשרותה? ניסיון לעשות זאת מחייב נקודת מבט רעננה. אם נקבל כאפשרות את הטענה שבידי העם היהודי מופקדת משימה אשר ערכה איננו רק תרבותי אלא מטאפיזי, ואשר איננה בעלת חשיבות לאומית בעיקרה אלא אדרבה, נוגעת בלבה של הרוחניות האנושית באשר היא, אזי נכיר בכך שיש להבין מחדש את אפשרות התבוללותו של העם לא עוד כסכנה המאיימת עליו גופו, אלא בראש ובראשונה כסכנת אובדנה של משימתו.

ניר (ניל) מנוסה הוא הוגה דעות וחסיד חב"ד

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה