דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
חוקרת הספרות לילי רתוק והמשורר גבריאל פרייל, 1984
נובמבר 2001 | / מהדורה 07

חוקרת הספרות לילי רתוק והמשורר גבריאל פרייל, 1984

ההתנכרות כלפי הקולקטיב היא זו המזהה אותו בשמו

על מהלך אחד בשיר "עקבות" של דן פגיס שעניינו היחלצותו של ה"אני" השר מזהותו הקולקטיבית. באופן פרדוקסלי, המוקד הנפשי של היחלצות זו היא שנאה עצמית, שהיא-היא המאפשרת ל"אני" השר לשוב ולרכוש זהות פרטית, ביוגרפית, נושאת זכרונות

בקובץ "גלגול" (הוצאת מסדה, 1970) העלה דן פגיס בפעם הראשונה, במפורש ובמודע, את חוויית השואה. שנים לאחר מכן תיאר את האופן שבו חלחלה השואה למעשה היצירה: "החל מהספר השלישי – 'גלגול' – ניסיתי לא רק לבטא את האימה אלא גם להתמודד איתה ולהישאר איכשהו בחיים" (מתוך ראיון שערכה אילנה צוקרמן עם דן פגיס ב-1983, "עיתון 77"). שירתו של דן פגיס, ככלל, נעה מאסטרטגיות של הסוואת ה"אני" השר אל עבר חשיפה הולכת וגוברת שלו. דינמיקה זו התחוללה לאורך שנים רבות של יצירה. פגיס העיד על עצמו: "לקח לי, בסופו של דבר, חמישים שנה עד שהצלחתי לכתוב את המלים: 'נולדתי במחוז בוקובינה'".

בשיר הארוך "עקבות" הולכים ונחשפים יסודות ביוגרפיים, ולו גם באופן מקוטע ומעוכב. גם על מאפייניו של תהליך זה הצביע המשורר עצמו: "בספרים קודמים הכתוב היה מסוגנן, כמעט במרחקים מיתולוגיים של אדם וחוה, קין והבל. הכתיבה הרחוקה, המלוטשת, המסוגננת, על קין והבל, נמשכה גם בספר 'מוח'. אבל נכון הוא שב'גלגול' המוקדם יותר היה כבר שיר אחד ארוך, מפורט, בו כתבתי בפעם הראשונה במישרין על תקופת מלחמת העולם, על תקופת השואה, שהייתי, אמנם, רק בשוליה, אבל, בכל זאת… כבר ב'גלגול' בצד השירים הקצרים ישנו השיר הארוך 'עקבות', שהיה מעין בקיע, בקע בחומת השיכחה" (מתוך ראיון של דן פגיס עם יאירה גנוסר, "עיתון 77", גיליון 38, 1983, עמ' 33).

בדברים שלהלן ננסה לתאר מהלך אחד בשיר, שעניינו היחלצותו של ה"אני" השר מזהותו הקולקטיבית. באופן פרדוקסלי, המוקד הנפשי של היחלצות זו היא שנאה עצמית, שהיא-היא המאפשרת ל"אני" השר לשוב ולרכוש זהות פרטית, ביוגרפית, נושאת זכרונות.

"עקבות" של דן פגיס הוא שיר לירי ארוך. השיר מתאר או משחזר התרחשות פנטסטית, המורכבת משרשרת של אפיזודות או תמונות חומקניות, שמתלכדות ומתפרקות לחלופין. קריאה ראשונית בשיר יוצרת אמנם תחושה ברורה של תנועה במרחב, מעין מסע, אולם מעקב אחר התקדמותו של השיר ברצף מעלה שורה של שאלות על דרכי הקישור של חלקיו אלו לאלו. עם זאת, ניתן לתאר את השיר כבנוי סביב שני יסודות מְחשקים עיקריים: דמות ה"אני" השר שנוכחת לכל אורך השיר, והיסוד הסיפורי שניתן לתארו כמסע דמוי-חלום שמורכב מכמה עלילות מקבילות, הקשורות זו לזו בקשרים אסוציאטיביים.

נוכחותו המפורשת של ה"אני" השר קובעת את אופיו הלירי של השיר, במובן שהוא ממוקד בחוויה שנושאה הוא ה"אני" וביחסים בין ה"אני" לבין העולם. אמנם ה"אני" קשה לזיהוי – הוא ספק עשן ספק מלאך, ספק נשמה ספק גוף, ספק מת ספק חי – אולם גם בגלגוליו הפנטסטיים הוא ממשיך להיות נוכח כ"אני", הן במישור התחבירי והן במישור התודעתי והחווייתי: הוא קול אדם שמתאר את עצמו מתוך ניסיון לקשור חלקים שונים של עצמו ושל עברו לכלל רצף אחד. רצף זה סובל מקיטוע, אולם קיטוע זה כשלעצמו הוא עיקר כוחו: הוא מייצג את התהליך שה"אני" נתון בו. יתר על כן, ה"אני" השר מתאר את עצמו בתהליך של היוולדות אל עצמו, אל העולם, כלומר, יש מימד שבו השיר בורא, או לפחות מנסה לברוא, את ה"אני" מחדש.

השיר רוקם עלילת יסוד – במובן המצומצם של המונח – שיוצרת תחושה של התרחשות סיפורית. יש בה רמזים או קטעים מרצף של אירועים עוקבים, שעיקרם תנועה במרחב: עליית ה"אני" לשמים וירידתו חזרה אל כדור הארץ. בה-בעת, כאמור, מתרחשות עלילות או קטעי עלילות נוספים, שיוצרים עיבוי של עלילת היסוד וגם מפרקים אותה ו"משבשים" את מהלכה.

עיצובם המפורק של היסודות הנרטיביים בשיר נוגע לעצם התהליך המיוצג בו, שעיקרו נסיונו של קורבן השואה לברוא את עצמו מחדש כ"אני" חי. תהליך זה כרוך במלאכת שחזור מכאיבה, שההיזכרות והאימה מפניה משמשות בה בערבוביה. רצף העלילה המרכזי, עלילת המסע, מאופיין בכך שאין לו התחלה וסוף מפורשים. אופיו המקוטע והשביר של מהלך העלילה מסגיר את המסע "החיצוני" בשמים כמסע נפשי, מסעו של ה"אני" אל עצמו, פנימה. זהו מסע כמעט קשה מנשוא אלמלא חולל אותו השיר, משמעו חשיפה של זכרונות מכוסים – "הַבֹּץ, מְכַבֶּה, מְכַסֶּה זְמַן מָה" (בית 4); "אֱמֶת, הָיִיתִי טָעוּת, נִשְׁכַּחְתִּי/ בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם" (בית 5) – והוא כרוך בחיפוש אחר חיים רמוסים, עקורים, מצולקים, ובדיבור על אשר אין לדבר עליו.

השיר פותח בתיאור תנועתו של ה"אני" השר במרחב שיש בו עננים. הסיטואציה הפנטסטית היא של אני-עשן שמתמזג בענן: "עַל כָּרְחִי/ הָיָה לִי הֶמְשֵׁךְ בֶּעָנָן הַזֶּה: בָּהוּל, אָפֹר" (בית 1). טיבה של התנועה, שהיא מין מסע היכרות עם המרחב, מתחוורת בבית השלישי: "בְּגִזְרָה אַחֶרֶת/ עֲנָנִים שֶׁטֶּרֶם זֻהוּ". טור זה אף מבהיר שהמשכו של ה"אני" בענן אינו מטאפורה, אלא תיאור מצב הצבירה שהוא נתון בו במסגרת המרחב והסיטואציה הלא-ריאליסטיים מעיקרם.

האני-עשן עולה בשמים עם שרופים אחרים, "הַשְּׂרָפִים הַחֲדָשִׁים שֶׁעוֹד לֹא הֵבִינוּ" (בית 9). בתנועת העלייה מתחוללת תפנית שיש לה כמה שלבים. ראשיתה של התפנית בהיבדלותו של ה"אני" השר משיירות העשן ובתהליך של היזכרות הכרוך בכך: "וַאֲנִי מַעֲמִיד

פריקת קרונות – על מהלך אחד בשיר "עקבות" של דן פגיס שעניינו היחלצותו של ה"אני" השר מזהותו הקולקטיבית. באופן פרדוקסלי, המוקד הנפשי של היחלצות זו היא שנאה עצמית, שהיא- היא המאפשרת ל"אני" השר לשוב ולרכוש זהות פרטית, ביוגרפית, נושאת זכרונות

פָּנִים חֲבִיבוֹת, מְנַסֶּה לִזְכֹּר" (בית 11), "בְּלֹא שׁוּם זְכוּת לִזְכֹּר, אֲנִי זוֹכֵר" (בית 12). ההתעוררות אל הזיכרון הפרטי יוצרת איזו השהיה בתנועת ה"אני" השר, השהיה שמייצרת התבוננות על עברו, על מצבו ועל מסעו – "אֵיפֹה לְהַתְחִיל?/ אֲפִלּוּ אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל" (בית 18) – ומסיטה את תנועת מסעו מן השמים אל עצמו: "אַתָּה הִִתְכַּוַּנְתָּ לִשְׁאֹל/ עַל מַה שֶׁפְּנִימָה, עַל מַה שֶׁתְּהוֹמָה מִמְּךָ" (בית 19). כלומר, מתברר כי התנועה בשמים היא איזו הימלטות מפני המסע האמיתי, שהוא המסע אל עצמו פנימה. האימה שכרוכה בכך באה לידי ביטוי בהקבלה פנימה-תהומה, שמקנה ל"פנימה" ממדים אינסופיים וכאוטיים ומחייבת שינוי בתנועת ה"אני": מעלייה לירידה.

בד בבד עם עלילת המסע, שהיא הגלויה והמפורשת ביותר, מצויות בשיר עלילות סמויות. להלן נתמקד באחת מהן, שנכנה אותה "העלילה הקולקטיבית". מסעו של ה"אני" קשור מן ההתחלה למסע של קולקטיב. הוא חלק מענן עשן שצורתו הבלתי מוגדרת מאפיינת את העובדה שאין זה אני-ענן פרטי, אלא "אני" שהוא חלק מרבים אחרים שהיו לעשן. גרגירים פליטים, פריקת קרונות, שני יהודים ברכבת – כל אלה מאפיינים את ה"קולקטיב" שה"אני" הוא חלק ממנו.

העלילה הקולקטיבית נחשפת בחלקו המרכזי של השיר [המצוטט לעיל] כאן מתוארים "הַשְּׂרָפִים הַחֲדָשִׁים" כיהודים נודדים, מהגרים על כל המאפיינים הכרוכים בכך: "אוּלַי תּוֹעִיל/ הָאֶזְרָחוּת הַכְּפוּלָה", "גַּם כָּאן בְּוַדַּאִי/ לוֹקְחִים שֹׁחַד" (בית 10). התיאור הסרקאסטי של ציבור המתים היהודי, שממשיך לנהוג בעולם של מעלה כבעולם של מטה, ממקד את תשומת-הלב בעובדה שמסעו של ה"אני" אחוז בהוויה זו ובה-בעת נבדל ממנה ומבקש להיבדל: "וַאֲנִי מַעֲמִיד פָּנִים חֲבִיבוֹת, מְנַסֶּה לִזְכֹּר:/ מִי עוֹד/ מִי" (בית 11).

העלילה הקולקטיבית מאירה היבטים של השתייכות ושל זהות הנוגעים לתהליך שה"אני" השר נתון בו, וחושפת את מצבו כקרבן יהודי אחד מני רבים. דרכו לתאר את הקולקטיב היהודי שהוא משתייך אליו נושאת מאפיינים אנטישמיים מובהקים. בסרקאזם אכזרי הוא מתאר את היהודים הנרצחים כמהגרים קטנים וערמומיים שנושאים את מומחיותם בעסקי ביורוקרטיה בלתי כשרים באשר ילכו, ולו גם מחוזם החדש הוא השמים: "אוּלַי הֶעָנָן? מֶה חָדָשׁ בָּעָנָן,/ גַּם כָּאן בְּוַדַּאִי/ לוֹקְחִים שֹׁחַד" (בית 10).

אוטו-אנטישמיות זו חושפת את השנאה העצמית שהפנים ה"אני" השר, ובה-בעת מצביעה על הצלחת מנגנון ההשמדה הגרמני בניצול רגשות אנטישמיים ובהפיכתם לחלק מזהותו של הקורבן. דוגמה בוטה לכך היא אזכור הבדיחה על שני היהודים ברכבת (בית 6). הופעתה של הבדיחה ברצף היא אסוציאטיבית, דבר הניכר גם בלשון הדיבור המקדימה את הבאתה – "זֶה מַזְכִּיר לִי" (בית 6) ­- ומתייחסת לסיטואציה שהבית כולו עוסק בה: יהודים הנוסעים ברכבת. ברם, הבאתה בהקשר הנתון כרוכה בשבירה חריפה של כל הקשריה של בדיחה מעין זו, שכן מדובר ביהודים המובלים ברכבת אל מותם. תחבולת הקיטוע של הבדיחה שמותירה למעשה רק את פתיחתה, שהיא נוסחת פתיחה לז'אנר ידוע, עושה אותה לסינקדוכה למסעם האחרון של היהודים: "הֵם נָסְעוּ לְ" (בית 6).

עצם אזכור הבדיחה מסגיר את יחסו של ה"אני" השר לקולקטיב היהודי. יש בו ניצול של ההומור העצמי היהודי והוצאתו מהקשרו לצורך תיאור קריקטוריסטי שמצטרף לביטויים האנטישמיים האחרים שנזכרים בחלקו השני של השיר. אזכּוּר ממין זה היה יכול לשמש רטוריקה אנטישמית, ואכן שימש אותה. שאול פרידלנדר בספרו "גרמניה הנאצית והיהודים" מתאר את שימושו של היטלר בבדיחות יהודיות בנאומיו לצורך המחשת תכונותיה המעוותות של הנפש היהודית, ומפנה לנאומים שבהם סיפר בדיחה מז'אנר זה, של שני יהודים נוסעים ברכבת.

מסע ה"אני" נבדל מהמסע הקולקטיבי דווקא בנקודה זו: "שַׁיָּרוֹת שֶׁל עָשָׁן. לִפְעָמִים/ נִתַּק מִישֶׁהוּ,/ מַכִּיר אוֹתִי מִשׁוּם מָה, קוֹרֵא בִּשְׁמִי… בְּלֹא שׁוּם זְכוּת לִזְכֹּר, אֲנִי זוֹכֵר…" (בתים 12-11). ההתנכרות כלפי הקולקטיב היא זו המזהה אותו בשמו, ומעוררת שרשרת של היזכרויות הכרוכות בחציית גבול, בהפרה של שתיקה וביצירת תפנית בתודעתו של ה"אני" ובתנועתו. מנקודה זו ברצף, כאמור, תיפתח מערכת של עיכובים שיוליכו לירידתו של ה"אני" חזרה לארץ.

עלילת הקולקטיב היא חלק מעלילת המסע של ה"אני", פרק מתוכה שממחיש את העובדה שמסעו של ה"אני" השר אינו פרטי, ויתרה מכך, שכדי להגיע אל המחוזות הפרטיים, הוא היה חייב לחלץ את עצמו ממנה. ליחסים בין העלילה הקולקטיבית לבין דמות ה"אני" יש תפקיד גם במישור המטה-פואטי. הם מצביעים על נקודת המפנה שבה דן פגיס משתחרר מן התיאור "הציבורי" של השואה אל עבר התיאור של הקורבן כאדם פרטי, ויותר מכך, אל נפשו פנימה.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 7:"יהודים, לכו לפלשתינה – על אנטישמיות ושנאה עצמית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר רתם פרגר-וגנר היא מרצה בתוכנית לתרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה