דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
10 באוגוסט 2011 | מהדורה 61א

ההתמודדות עם העושר

מה שאיפשר לישראלים לנצל את השינוי האדיר שעבר על העולם בסוף המאה ה-20 היה המדיניות הנכונה, הנבונה והעקבית שנקטו כל ממשלות ישראל מאז 1985 ועד היום. אבל הצלחת השוק החופשי יוצרת מתחים שאין ביכולתו לשכך, מפני שהוא נטול מצפן רעיוני צילום: איל און בעשור האחרון נהנית ישראל מהצלחה מסחררת בתחום הכלכלי, העסקי והפיננסי. ההצלחה הזאת כל כך גדולה ומרשימה, שהיא מתחרה עם ההצלחה שידעה המדינה בתחומים האלה בעשור הראשון לקיומה. והעובדה שההצלחה הזאת הושגה בתנאים קשים ביותר בתחום הביטחוני והמדיני, מציבה אותה כיחידה במינה גם ברמה העולמית. לאור מציאות מבורכת זו, השאלה המרכזית העומדת בפני מדינת ישראל עם כניסתה לעשור […]

מה שאיפשר לישראלים לנצל את השינוי האדיר שעבר על העולם בסוף המאה ה-20 היה המדיניות הנכונה, הנבונה והעקבית שנקטו כל ממשלות ישראל מאז 1985 ועד היום. אבל הצלחת השוק החופשי יוצרת מתחים שאין ביכולתו לשכך, מפני שהוא נטול מצפן רעיוני

צילום: איל און

בעשור האחרון נהנית ישראל מהצלחה מסחררת בתחום הכלכלי, העסקי והפיננסי. ההצלחה הזאת כל כך גדולה ומרשימה, שהיא מתחרה עם ההצלחה שידעה המדינה בתחומים האלה בעשור הראשון לקיומה. והעובדה שההצלחה הזאת הושגה בתנאים קשים ביותר בתחום הביטחוני והמדיני, מציבה אותה כיחידה במינה גם ברמה העולמית. לאור מציאות מבורכת זו, השאלה המרכזית העומדת בפני מדינת ישראל עם כניסתה לעשור השביעי לחייה היא כיצד לפתח ולטפח, לנצל ולנתב, להרחיב ולהעמיק את הצלחתה החומרית. במילים פשוטות: השאלה היא מה נעשה עם העושר שיש לנו ושצפוי להצטבר אצלנו בשנים הבאות? שאלות משניות, העולות מתוך השאלה המרכזית או כלולות בה, הן איך לחלק את העושר, על פי אילו פרמטרים, וגם כיצד להתייחס ואיך לטפל בשלל הבעיות החברתיות העומדות על הפרק. הבשורות הטובות הן שהאמצעים הכספיים הדרושים לטיפול ברוב הבעיות כבר קיימים, או צפויים לעמוד לרשות המדינה בתוך פרק זמן סביר. אלה בשורות טובות מאוד, מפני שהעולם של תחילת המאה ה-21 מחולק בצורה חדה ואכזרית בין מדינות שאין להן (או שלא צפויים להיות להן) האמצעים הדרושים להמשך קיומן הפיזי/הכלכלי/החברתי – ולכן מצבן רע, ועתידן מעורפל וייגזר בידי זרים – לבין המדינות שיש או שיהיו להן האמצעים הדרושים. למדינות הכלולות בקטגוריה השנייה יש עתיד, אלא שעליהן לעצב אותו, אם רק ישכילו לעמוד באתגר. די באמור עד כאן להבהיר שהכותב אינו שותף לדעות הרווחות באשר למצבם האומלל ועתידם המייאש של מדינת ישראל, החברה הישראלית והפרויקט הציוני כולו. דעות אלה, וציבור המחזיקים בהן, יכונו להלן "האופוזיציה השמאלנית", כאשר המונח "שמאל" משמש כאן במובן המקובל במערב (כלומר, בהקשר הכלכלי-חברתי) ולא במובנו הישראלי המדיני-ביטחוני. עם זאת, הכותב גם אינו שבוי בתפישת העולם של "הממסד הימני", השולט בכיפה בישראל ובעולם כולו. לכן, למי שיתעקש לקרוא עד הסוף (ויהיו דעותיו אשר יהיו) מובטחת מנה גדושה של צפרדעים לבליעה. לאן הגענו? כדי לקצר, וגם כדי שלא להכביד על מי שאינו אוהב נתונים מספריים (לא כל שכן גרפים, טבלאות ושאר מצגים כמותיים), לא יופיעו כאן נתונים כאלה. כתוצאה מכך יהיו כאן הרבה אמירות, חלקן מרחיקות לכת, שלא יגובו בראיות כלשהן. לכן כדאי להקדים הצהרה כללית: אין כאן קביעה, מסקנה או משפט שלא ניתן לאשש אותו בנתונים רבים ובניתוח מנומק. ועכשיו נצא לדרך. מצבו של המשק הישראלי בסוף 2007 הוא הטוב ביותר שהיה מאז הקמת המדינה. למעשה, קביעה זו היא בגדר אנדרסטייטמנט פרוע. בעיני כלכלנים בני חמישים ויותר, שצמחו אישית ומקצועית בתוך ההוויה הישראלית, לא מדובר רק ב"מצב הטוב ביותר", אלא במציאות שאך לפני עשור היתה נחשבת דמיונית ובלתי ניתנת להשגה במדינת ישראל. למען הסר ספק נדגיש שכלכלנים אלה מדברים על אותה ישראל, שאנשי "האופוזיציה השמאלנית" מתארים אותה כמדינה שמצבה גרוע ביותר, והיא מתפוררת ונרמסת וקשה לראות לה תקומה. להלן רשימה חלקית של מאפייני המשק הממלאים אל ליבותיהם של הכלכלנים המקצועיים שמחה וגיל, ואף השתאות ופליאה על שפע הברכה שזכינו לה. * החשבון השוטף של מאזן התשלומים נמצא בעודף מאז 2003, ומסתבר שמצב זה ימשיך גם בעתיד. בין 1948 ל-2002 נרשם עודף כזה רק בשנים בודדות וכתופעה חריגה. אם תתייחסו לחשבון השוטף כאל המקביל הלאומי של תקציב משק בית, ותחשבו על משמעות ההבדל בין גרעון לעודף ועל חשיבות המעבר ביניהם, תתפשו את גודל ההישג. * במאזן ההשקעות של ישראל מול שאר העולם, העולם חייב לנו יותר כסף משאנחנו חייבים לו. כלומר, אנחנו מקבלים זרם הכנסה נטו של ריבית מבעלי החוב שלנו בעולם. אין לנו בעיה של חובות כלפי העולם, וממילא אין לנו בעיה לממן את צרכינו השוטפים או השקעות ארוכות טווח. * הגרעון השוטף של הממשלה ירד אל מתחת לרמת האפס. במקביל, מצבת החובות של הממשלה הולכת ופוחתת – ומגיעה עכשיו לרמה נסבלת, לעומת רמה מחניקה ששררה לפני חמש שנים. * האינפלציה, עוד רעה חולה שהיתה מושרשת במשק הישראלי במשך עשורים, נעקרה אחרי מאמץ עצום ובמחיר כבד ביותר. בשנים 2007-1999 היה שיעור האינפלציה השנתי בישראל נמוך יותר מאשר בכל מדינה מפותחת חשובה (חוץ מיפן ואולי שווייץ). * שיעור ההשתתפות בכוח העבודה עולה בשנים האחרונות. הרמה עדיין נמוכה בהרבה מהמקובל במדינות המפותחות, אבל מבחינת ישראל מדובר ברמת שיא. ככל ששיעור ההשתתפות יעלה, המגבלות על תקציב המדינה יחלשו ותגבר היכולת להעמיד משאבים לטיפול בצרכים נחוצים. * שיעור ומספר המועסקים עולה בהתמדה, ושיעור ומספר המובטלים יורד. תמצית הדברים היא זאת: במדינת ישראל של חמש השנים האחרונות, יותר אנשים עובדים ומפיקים תוצרת. לכן המצב השוטף של המדינה מתחזק, חובות העבר מתחסלים והעתיד נראה חיובי יותר ויותר. ככל שהמדינה מתחזקת, כך עובר מוקד המדיניות הכלכלית-חברתית ממצוקות ההווה לאתגרי העתיד. אבל לפני שנעסוק באתגרים אלה, מן ההכרח להבין מה נשתנה במדינה הענייה והמתפתחת, ישראל, בעשורים הראשונים של קיומה – שינוי שהפך אותה לסיפור הצלחה כה גדול. הדרך אל העושר התשובה על רגל אחת: העולם שיחק לידינו, ואנחנו השכלנו לנצל את השינוי העולמי ולהיערך לו, אם לא בצורה מיטבית אז לפחות בצורה מרשימה, בכל קנה מידה השוואתי. במה שיחק העולם לידינו? ברבע האחרון של המאה ה-20 הסתיים עידן שהתחיל 250 שנה קודם וידוע כעידן התעשייתי. המאפיין המרכזי של העידן הזה היה שההצלחה בו נבעה מכמות ונמדדה במונחים כמותיים. ככל שהיה לך יותר – אוכלוסייה, משאבי טבע, כוח ייצור וכו' – כך גדלו סיכויך להצליח. חשבו על ההצלחה של ברית-המועצות בשנים 1975-1925 כאב-טיפוס לצבירת עוצמה על ידי תיעוש – ובאותה מידה, חשבו על כישלונו של הענק הסובייטי ברגע שהמוקד עבר מכמות וגודל לאיכות ותחכום. מדינת ישראל נולדה לתוך מה שהתברר כשלהי העידן התעשייתי, והיא צעדה בשביל המקובל למדינות חדשות בדור ההוא – ממשלה ומשק ריכוזיים, בעלי נטיות סוציאליסטיות מובהקות; תיעוש מהיר והצמחת תעשיות שנשענו על כמות ועל הון פיזי (משאבי טבע, מכונות גדולות); מנגונונים גדולים, כמו צבא ואיגודים מקצועיים, ומפעלי תעשייה שהפן הכמותי היה הגורם המכריע בהם. למרות קוטנה היחסי, הלהט האידיאולוגי והדחף לשרוד ולהתפתח בעידן שלאחר השואה דרבנו את מדינת ישראל, והיא רשמה הצלחה אדירה ברוב תחומי פעילותה ברבע המאה הראשון לקיומה – למרות שמבחינה אובייקטיבית, התנאים לא היו מתאימים למדינה קטנה ומסוכסכת, מבחוץ ומבפנים. העידן החדש – עידן האינפורמציה, ההיי-טק, התקשורת, המוח, תקראו לו איך שתרצו – הנו מבחינת ישראל, והעם היהודי בכלל, ההפך הגמור מקודמו. הוא מתאים כמו כפפה ליד לאופי היהודי, כפי שזה התעצב באלפיים שנות גלות. הדגש על חשיבה מקורית, גמישות תפעולית, גבולות פתוחים (גלובליזציה בלעז) ועוד שיחק לידי היהודים בכל העולם, ובמיוחד לידי העם היושב בציון. במקום להיות כלואים במערכת כלכלית סגורה, הם יכלו לצאת לעולם, לסחור עם בני נוח במקום עם בני ישראל אחיהם ושכניהם, ובכך לפרוח ולשגשג. מה שאיפשר לישראלים לנצל את השינוי האדיר שעבר על העולם בסוף המאה ה-20 היה המדיניות הנכונה, הנבונה והעקבית שנקטו ממשלות ישראל מאז 1985 ועד היום. אני יודע שתיאורים אלה אינם מקובלים בהקשר למדיניות הכלכלית, ובעצם בהקשר לממשלות ישראל בכלל. אבל אם יש הצלחה ארוכת טווח – ועוד איזו הצלחה! – אזי אין מנוס מלהכיר בעובדה שהיא נבעה מהחלטות מודעות שקיבלו קברניטי המשק והמדינה. לא מגחמות, לא מניסים גלויים או נסתרים. פשוט עשו את הדבר הנכון, בכוונה תחילה. זוהי תמצית הסיפור, ומטבע הדברים זהו תיאור פשטני למדי. מדובר בתקופה של יותר מעשרים שנה, שבמהלכה נעשו שגיאות קשות, תקופה שהתאפיינה בהססנות, בלבול, תככנות, פניות פרסה, וכל שאר החוליים שאנחנו מכירים כל-כך טוב מהתנהגות ממשלותינו, שרינו, נגידינו ופקידינו. בכל זאת מדובר בבני אדם, גברים (ברובם המכריע), יהודים, ישראלים, על כל המשתמע מכך. אבל יש הכרח לראות את התמונה הכוללת, ולהסתכל על התקופה כולה ממבט הציפור ותוך ניצול היתרון העצום של הראייה לאחור. הבריח התיכון של כל התקופה הוא החלטה אסטרטגית שהתקבלה ואושרה מחדש על ידי כל ממשלה, היה הרכבה המפלגתי אשר היה, ושאמרה: ישראל תשתלב במערך הכלכלה העולמית, ואנחנו נעשה כל אשר נדרש כדי להשיג יעד זה. כל-כך פשוט, כל-כך מרחיק לכת, וכל-כך מוצלח במבחן התוצאה. ברמה הפילוסופית, מדובר בהגשמת מרכיב בסיסי של החזון הציוני המקורי. עם ישראל, במסגרת מדינה עצמאית משלו, חוזר להיות שחקן על הבמה העולמית. הרעיון הוצג שלא בכוונה ובהקשר שונה לחלוטין, אבל בעיתוי הנכון ביותר – במרס 1977, בתחילת העידן החדש – על ידי טל ברודי, כאשר מכבי תל-אביב זכתה בפעם הראשונה באליפות אירופה, אחרי ניצחון היסטורי ורווי סימבוליות על צסק"א מוסקווה: "אנחנו על המפה, ואנחנו נישאר על המפה…" אבל רוב השחקנים בהצגה החדשה לא חשבו על פילוסופיה, אלא על תכלית. המערך הסוציאליסטי נעלם, ובמקומו גבר מנגנון השוק החופשי. התאפשרה צבירת עושר אישי בקנה מידה שלא היה ניתן לחלום עליו בעידן הקודם, והודות לתמורות בעולם מספר המתעשרים הלך וגדל והעושר הלך ותפח. אבל במקביל התרחבו הפערים בין קבוצות אוכלוסייה, בין דורות, בין שכבות, בין כל מיני קטגוריות, כאשר הצד השווה היה שלמעטים היה הרבה ולרבים היה יחסית מעט. נכון, המעט הזה היה יותר ממה שהיה לרובם קודם, אבל הנושא היחסי היה הדומיננטי בעבורם. בשלב זה – המחצית השנייה של שנות התשעים – הוכנה הקרקע למשבר שהגיע בעשור הבא. שוב היה זה הרקע הפוליטי שיצר את התנאים אבל, שוב, יש לחפש עמוק יותר כדי להבין מה קרה ומדוע. שני הזרמים הפוליטיים העיקריים, יחד עם כמה זרמים משניים, התמוטטו מבחינה אידיאולוגית בעשור שלאחר 1985. מקובל, בנרטיב הישראלי, לייחס התפתחות זו להתפתחויות המקבילות ב"סכסוך הישראלי-פלסטיני". סביר להניח שיש קשר, אך לדעתי המהפכה הכלכלית-חברתית שיצאה לדרך במדינת ישראל ב-1 ליולי 1985, עם הנהגת התוכנית ליציבות כלכלית, היא שהפכה את מפלגת העבודה ההיסטורית לבלתי רלבנטית, והשלכותיה הן שהשחיתו את הליכוד והפכו אותה למפלגת שלטון רקובה, העוסקת בקידום עניינים פרטיים – במקום בקידום עניינים תנועתיים או, לכל הפחות, סקטוריאליים. מפ"ם/מר"ץ ותמונת הראי שלה, המפד"ל וגרורותיה, הצטמקו בהדרגה על רקע חוסר יכולתן להתאים את עצמן למציאות החברתית-כלכלית החדשה. במקום הגרוטאות המפלגתיות מהעבר, צמחו מפלגות המתאימות לעידן החדש – כלומר, מפלגות שלחמו על דמותה של החברה ועל סדרי העדיפויות שלה, כאשר זירת המאבק שלהן היתה תקציב המדינה. חולשת המפלגות הגדולות יצרה חוסר יכולת להרכיב ממשלות יציבות, וישראל נעשתה בלתי-שליטה מבחינה פוליטית, כלומר לא היה ניתן לשלוט בה משולחן הממשלה. במקום זאת התפתחו שלושה מוקדי כוח אחרים: בית המשפט העליון (שאינו מענייננו כאן); הכנסת, שבה התחרו סיעות ומפלגות על העברת נתחים מתקציב המדינה אל תומכיהן, תוך בריתות בין "יריבים אידיאולוגיים" כביכול, שעשו יד אחת כדי לקדם את עניינם המשותף, שהיה שוד הקופה הציבורית; והפקידות הכלכלית הבכירה. התמוטטות המערך הפוליטי הישן ועליית כוחן של המפלגות הקטנות בכנסת הביאו לתוצאה מדהימה. במרוצת שנות התשעים הוסט חלק הולך וגדל של תקציב המדינה אל תקציבי הרווחה במובנם הרחב ביותר. דבר זה התאפשר הודות להצלחת הרפורמות של 1989-1985; לתקופת השגשוג הכלכלי שהצמיח גל העלייה מברית-המועצות לשעבר בשנים 1995-1990; וליצירת "דיבידנד השלום", שניתן במחצית השנייה של שנות התשעים בדמות הורדת נתח תקציב הביטחון בתוך התקציב הכולל. נכון אמנם שבסופו של דבר התברר שמדובר באשליה, אבל אז זה נראה אמיתי, והכסף היה ממשי למדי. מול הכנסת התייצבה הפקידות הכלכלית הבכירה בהנהגת נגיד בנק ישראל דאז יעקב פרנקל – שהוחזר לישראל ממעמדו הרם בקרן המטבע הבינלאומית כדי לקדם את מהלך ההשתלבות של המשק הישראלי בעולם (ומי שהחזיר אותו, למי ששכח, היה יצחק שמיר וממשלתו "הימנית-לאומנית-קיצונית"). קבוצה זו אימצה את האידיאולוגיה הכלכלית-חברתית של הניאו-ליברליזם – אידיאולוגיה שכונתה "קונסנזוס וושינגטון" ושלטה בכיפה בארצות-הברית ובעולם המערבי כולו בעקבות הניצחון על ברית-המועצות. עיקרי האמונה של דוגמה זו הם חתירה ליציבות מחירים (כלומר, מלחמת חורמה באינפלציה); חתירה לאיזון תקציבי על ידי ממשלות; הפרטה ודרגולציה של מערכות כלכליות הנמצאות בבעלות המדינה או בשליטתה; ומעל לכל, סחר חופשי בכל בתחומים, של סחורות, שירותים, עבודה והון. מאמצע שנות התשעים לכל המאוחר, אידיאולוגיה זו היא המעצבת את המדיניות הכלכלית הישראלית. כל מי שמאשים או מהלל את ביבי ואת חבר מרעיו על פעילותם בשנים 2005-2003, חייב להבין שהוא והם רק ניצלו – בגאונות וביעילות – את המשבר הכלכלי העמוק דאז, כדי ליישם את הדת הכלכלית החדשה. בדרך היה עליהם לשבור את מתנגדיהם, המפלגות והסיעות בכנסת. זה היה הרבה יותר קל משהיה נדמה. קואליציית הרווחה בכנסת נפלה קורבן להצלחה של עצמה: היא גרפה כל כך הרבה כסף בשנים הטובות – הדברים הגיעו לשיא עם חקיקת "חוק הלפרט" ב-1999, שהעניק קצבת ילדים הולכת וגדלה לכל ילד נוסף – שכאשר הגיע משבר כלכלי ב-2001, תקבולי המיסים הצטמצמו מאוד ולא היה מנוס מחיתוך מיידי לרוחב ולעומק. הצורך הזה מצא ביטוי פוליטי בצמיחת תנועה חדשה, שינוי, שהתמיכה בה היתה בבחינת הצבעת מחאה אדירה של מעמד הביניים האשכנזי מול התביעות האין-סופיות של החרדים והמזרחיים באמצעות השדולות שלהם בכנסת. אריאל שרון סלל את הדרך לניצחון האסכולה הניאו-ליברלית באמצעות שלושה צעדים דרמטיים שעשה לאחר ניצחונו בבחירות של ינואר 2003: הוא סילק את החרדים מהקואליציה, בפעם הראשונה מאז 1977; הוא הכניס במקומם את שינוי; והוא הוציא את סילבן שלום האומלל מהאוצר והכריח את נתניהו להחליף אותו. ההמשך, כפי שנהוג לומר, הוא כבר היסטוריה. ביבי הוביל את הפקידות הכלכלית הבכירה לניצחון מוחץ ומוחלט, שנמשך עד עצם היום הזה. המחיר היה כבד מאוד – לפחות בעיני "האופוזציה השמאלנית", אבל בעיני "הממסד הימני" המחיר הוא זול. וזאת מפני שבכלכלה, המחיר האמיתי הוא המחיר האלטרנטיבי, ובמקרה דנן, החלופה למדיניות הרפורמות היתה שבר כלכלי ופיננסי שקורבנותיו העיקריים הם השכבות החלשות. לשם מה להשיג עושר ולצבור עודפים? כך הגענו למצבנו היום, שהוא מצוין מבחינה השוואתית: בהשוואה לעבר שלנו; בהשוואה למה שהיה מקובל לשאוף אליו; ובהשוואה למצבו של העולם המפותח, שמשבר פיננסי חמור מאיים עליו. מסיבות שונות ישראל אינה חשופה למשבר הזה, אך מובן שהיא תסבול ממנו בעקיפין. לכן המוקד המרכזי שלנו אינו איך לעבור את המשבר, אלא איך להתקדם בציר ההצלחה. דווקא כאן מתגלה החולשה של האסכולה השלטת, של "קונסנזוס וושינגטון". אין לה תשובה לשאלה הפשוטה של קוהלת – למי אני עמל? לשם מה להשיג עושר ולצבור עודפים? בקיצור, לאן מועדות פנינו, פני המדינה והחברה הישראלית? לאידיאולוגיות הישנות אין מקום בדיון הזה. אבל גם לא לגישות החדשות יותר: תעשיית הרווחה הובילה את המשק למשבר חמור, שרק הצלחתם של אנשי ההיי-טק האנוכיים אפשרה את ההיחלצות ממנו. אבל הצלחת השוק החופשי יוצרת מתחים שאין ביכולתו לשכך, מפני שהוא נטול מצפן רעיוני. מצד אחד, "הכסף יענה את הכל". כלומר, יש כבר עכשיו (וכנראה יהיה בעתיד) מספיק כסף לרכך את כל הבעיות הכואבות ולפתור לפחות את חלקן. אבל מצד שני, "בצל החוכמה, בצל הכסף" – כלומר, יש הכרח לדון ולהגיע להסכמה לגבי השאלה איך משתמשים בעושר החדש שלנו בצורה חכמה ומושכלת. השלב הזה, של גיבוש סדר יום לאומי-חברתי חדש, אינו בתחום אחריותם של הכלכלנים ואנשי העסקים. להם יש דעה וגם "מאה", ולכן הם ישמיעו את קולם, אבל בסופו של יום הציבור הרחב, באמצעות מנגנונים פוליטיים של קבוצות ושל סיעות ומפלגות, הוא שיצטרך להתמודד עם האתגר החדש והמפתיע ולפתח פתרונות שיעצבו את פני המדינה בעתיד.

פנחס לנדאו הוא יועץ כלכלי ופרשן פיננסי.

המאמר פורסם בגיליון מספר 43 של "ארץ אחרת"-"מדינה בצלמם – פקידי האוצר מעצבים מחדש את הישראלים".לחצו כאן להזמנת הגיליון

פנחס לנדאו הוא יועץ כלכלי ופרשן פיננסי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה