דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בפברואר 2003 | מהדורה 14

הדרך חזרה

הסופרת תהילה ליברמן, בת למשפחה אורתודוקסית מברוקלין, נישאה ללא-יהודי. המשפחה התרחקה ממנה ביותר. תהילה ליברמן חוזרת לביקור בברוקלין אחרי חמש שנות נתק

ברוקלין, ניו יורק, 1979. צילום: ג'ף ארווין הרצברג, ארה"ב.

בית התפוצות, ארכיון התצלומים

אני טסה לניו-יורק ומרגישה כמו נוסעת בזמן. אני מביטה בנוסעים האחרים, שטסים הלוך וחזור לשם הנאה, אחדים מהם אולי בענייני עסקים. אנחנו אחים למסע בגופנו בלבד.

לא לי נועדה ניו-יורק של התיאטרון, של השדרות הארוכות והמבריקות, של המוזיאונים ואפילו של החנויות. ניו-יורק שאני מבקרת בה היא אמנם לא חסידית, אבל היא שטעטל בפני עצמו. חלק מברוקלין שבו נכנסים לתוך פיתול-זמן. תזקיק של דרך חיים מסוימת, של עולם שבו פוגשים רק אנשים מסוגך. תושביו מטיילים לאורך השדרה המרכזית, עושים סידורים כמו בכפר קטן, מברכים אלה את אלה לשלום משני עברי דוכן הפירות הקוריאני או בתור למאפייה של לחם שיפון. הנשים מושכות בזרועותיהם של ילדיהן החיוורים והבטלנים. הן אינן רואות את האחרים – את החנוונים הקוריאנים, את הילדים האפרו-אמריקאים עם אמותיהם, את הזוג הפוארטוריקני, את בני העשר'ה האיטלקים שחולפים בקבוצה רועשת. הן תוהות מה יבשלו לשבת. כשהן חוזרות הביתה כבר מתחיל להחשיך, ורבים מהבעלים, ששבו מהעבודה, פונים בדממה למזרח ומתפללים מעריב.

"זה בטח דרש אומץ לא-מבוטל", חברים אמרו, "להשתחל אל מחוץ לעולם הזה". "העולם הזה", שתי מילים תמימות שכמו שתי כפות ידיים חפונות, מכילות את כל ילדותי. הרגעים המופלאים, הרגעים הקשים, הוודאות ההולכת ומתחזקת לאטה שאינני חלק מעולמם. שעם כל הקושי, עלי לעזוב ולמצוא את מקומי. איך אסביר את המחסור באוויר? עולם שסגר על עצמו, טווה את הגיונו הפנימי, בנה את גדרותיו-שלו? איך אסביר מה איבדתי כשעזבתי? הטיסה הקצרה מבוסטון לניו-יורק היא כמו טיסה אל עין הסערה. השכונה והקהילה המקסימות, הגשמיות, המגוונות עד פראות בקמברידג', מסצ'וסטס, מתפוגגות כמו כימֶרָה, כביכול נטולות ממשות.

המטוס מנמיך לתוך קבוצת עננים סמיכה, מתחיל לשקשק ולרעוד, מסתיר את השמים בצדו האחד. רק לובן רך שמטשטש את העולם. אני מוצאת את עצמי עוצרת את הנשימה כשהלובן הזה שמחוץ לחלון מושך אותי אט-אט לאחור, לתוך הזיכרון. בזיכרון העולה אני מוקפת מכל צדדיי בקפלי טליתו הלבנים של אבי . אני בת שבע או שמונה, צעירה דיי כדי שירשו לי להיכנס לעזרת הגברים בבית-הכנסת האורתודקסי. אבי, הרבי, מסמן לי שאגש אליו, כפי שעשה תמיד כשהחזן הכריז על ברכת הכוהנים, ואני רצה, נחלצת מעזרת הנשים, אל עדת הגברים הנאספים במרכז המקום הקדוש.

תחת כנפי טליתו של אבי, ידיו על ראשי, אני מתנדנדת עם נדנודיו, משתלבת בטראנס של תפילתו. אני יודעת שמבחוץ אפשר לראות רק ים גועש של טליתות, את תנועתן הלבנה וההססנית של רוחות רפאים. אבל מבפנים, כפי שנלחש על אודות קודש-הקודשים העתיק, אני חשה ברעם האדמה שמתחתינו, מזהה את הדחיפוּת של השמים הנפתחים קמעה ואת הקנוקנות של תפילת אבי, המסתלסלות מעלה בהיפוך של כוח הכובד.

במערה הלבנה, שהיא טליתו של אבי, אני יכולה לדמיין בבהירות את מה שלמדתי זה עתה בבית-הספר: כיצד ביום-כיפור, לאחר שהתכונן במשך שבועות, הכוהן הגדול היה נכנס בחיל ורעדה אל קודש-הקודשים, מקום שאיש מלבדו לא היה יכול להיכנס אליו או להצילו מפניו. בקפידה יתרה היה משאיר את קצה אבנטו מתחת לדלת הגדולה כדי שהקהל, שנאסר עליו להיכנס לחדר, יוכל לחלץ את גופתו במקרה שלא ישרוד את המפגש. אחר-כך היה מתייצב לחשבון-הנפש שחושיו התקשו לשאתו, גלימותיו הלבנות רועדות בציפייה בעודו מבקש מחילה על חטאי שבטו, והריבועים הגדולים של האורים ותומים שלו כמעט מחשמלים אותו באור הנשבר בהם.

הזיכרון נקטע שם, כאילו פגע בחומה. הוא צולל אל התהומות, מנותק מכל מה שבא אחריו.

במקומו, הדבר הבא שאני זוכרת הוא כיצד בגיל 13 או 14, כאשר צפיתי באבי תופס את מקומו בקרב הגברים, הבנתי – כשאמי הניחה בדממה את הסידור בחיקי והצביעה על המילים כאילו יכלו לשמש תחליף – שלעולם לא אוכל עוד להבין אמיתות מסוימות מבפנים. שבמקום להיכנס לגיל של זכויות-יתר ולהשאיר מאחורי את הילדות, עלי לוותר על המפתח.

כבר לא הייתי רצויה תחת הטלית, והטקסים שהיו פעם ישויות מסתוריות ופועמות אשר חיו בתוך ובזכות עצמן, היו לאוסף של תנועות ותפילות שהפנו אלי את קונכייתן האטומה, אשר לעולם לא תאפשר לי עוד להציץ אל הבטן הרכה של חייהן, אל דופקן הקודח. ראיתי את הגברים קדים, את ספרי התורה מונפים אל-על בגאווה, את עלי התמר מתכופפים בכמיהה לכל עבר, את ארון הברית נסגר בחבטה.

הגענו לניו-יורק. היא משתרעת לאורך קילומטרים מתחתינו כשאנו מתחילים בנחיתה האטית והעדינה. אינני יכולה עוד להתעלם מהמחשבה על הסיבה להימצאותי כאן, על הטקס שאני עומדת להשתתף בו. חתונתה של אחותי, שלא ראיתי אותה כבר חמש שנים, שהפסיקה לדבר איתי מפני שהבחירות שעשיתי בחיי היו כל-כך שונות מאלה אשר הכתיב החינוך שקיבלנו. מפני שהגבר שנישאתי לו איננו יהודי, בני החורג איננו יהודי, בני-שלי דווקא כן, אבל בכל זאת זר להם כל-כך כי הוא משוחרר מהפחדים ומהשנאות השבטיים.

אני תוהה את מי אראה, איך ארגיש. איך אתגונן מפני המבטים הננעצים ומפני ההאשמות. מפני מערבולת הרגשות שבוודאי תגעש. משום שהתעקשתי לשמור על חוסר הוודאות שלי – על כפות ידיים פרושות אל העולם – וחיי נחבטו והתנפצו אל הסלעים יותר מפעם אחת, ובכל זאת סירבתי לטפס בחזרה אל המבצר המגודר של העולם הזה. כיצד אשתלב, ולוּ לערב אחד, בקרב האנשים האלה, שבוחרים לראות בי בת אובדת, ואינם מבינים שאני מוכנה לשלם בפציעות ובחוסר הוודאות כדי לזכות בעושרו ובמורכבותו של העולם.

המטוס מטה את כנפו השמאלית ואני מרגישה שהוא קד ביראת כבוד לעיר החזקה שמתחתינו. אני חשה שהפחדים הישנים מתחילים לבעבע. הזכרונות מכל הביקורים הקודמים, מכל הפעמים שבהן נדרשתי לצנזר סיפורים, לצנזר את שפתי, את עצם קיומי. מכל הפעמים שבהן נאבקתי להיאחז באמונתי שהבחירות שעשיתי הן תקפות ואמיתיות, חרף סירובה של משפחתי לבחון אותן. אפילו עכשיו בעלי ובני אינם מוזמנים, הוריי מכחישים את קיומם בפרהסיה, עד כדי כך שביני לביני הרהרתי אם בכלל להגיע לחתונה בלעדיהם. בני משפחתי, כך החלטתי, הם קוסמים. הם העבירו את חייהם בהפיכת הלא-נראה לנראה; ובמשך שנים הפכו את חייהם הקונקרטיים והחיוניים של בעלי ושל בני לאֵד, לאשליה, לסוד שנשאר רק בינינו.

המטוס מנמיך טוס, כמו אנפה חיננית, אל תוך העיר הגדולה והסבוכה. אני נכנסת למונית, שכעבור כמה דקות מתחילה להאיץ ללא היסוס לעבר ברוקלין. המונית טסה לאורך גרנד סנטרל פארקוויי, לאחר מכן באָר-קיוּ-אִי, ואז פונה לתוך הפרוספקט אקספרסוויי. לפני שאני מספיקה לשים לב, קירות הפרוספקט אקספרסוויי נסוגים והמונית מאיטה לקראת הרמזורים המוכרים של אושן פארקוויי. אנו זוחלים קדימה, רמזור אחרי רמזור, ואני מוקפת בפלטה החזותית של ילדותי. גברים במעילי פראק שחורים ובכובעים שחורים ממהרים אל בית-הכנסת או ממנו, מבטם מושפל פן יתחכך בטעות בדמות של אישה. כמה זוגות של זקנים מטיילים לאטם, כמה גברים אורתודוקסים מודרנים מדברים בעת ובעונה אחת, כיפותיהם הסרוגות מרמזות על ה"אני מאמין" שלהם: חיים בעולם הדתי והחילוני כאחד. כמה נשים ששיערן מכוסה בצניעות דוחפות עגלות של תינוקות משופעות בילדים.

ובתוך כל זה, כשאנו עוצרים באור אדום, אני רואה ילדה קטנה חוצה את התמונה על גבי סקייטבורד כתום. צמותיה הארוכות מתבדרות ברוח, בגדיה ורוד בוהק, הלם של שפע. ואני מתחילה לצחקק למחשבה, מי יכול לומר שיש לו מונופול על השימחה, על אלוהים, על הדרך שבה יש לחיות בעולם? ואז, כמו מתנה מהילדה הנפלאה הזאת, אני מבינה שלכל אורך הדרך קיבלתי את הנחות היסוד שלהם: שבגלל הבחירות שעשיתי איבדתי את זכותי על נדיבות הלב של ילדותי, נושלתי ממה שהיתה זכותי מלידה. שבלי לבחור באורח-החיים הזה, בנורמות ובמנהגים המשותפים, לעולם לא אוכל עוד לגעת בקסם.

מי אמר שזאת חייבת להיות האמת?

המונית פונה מאושן פארקוויי וחולפת על פני בתים פרטיים מלבֵנים אדומות, עם דלתות לבנות ומדשאות קטנות ומטופחות, שעצים גדולים קורסים מתוכן וכמעט נוגעים בצדו השני של הרחוב. אנו נעים ברכות לאורך הרחובות המוצלים, חולפים על פני בתיהם של אנשים שפעם הכרתי, על פני דלתות שפעם נכנסתי בהן ויצאתי מהן בקלות, ואני מתחילה להבין מה אני רוצה לעשות. אני רוצה להחזיר את הזמן הזה, כאילו זו זכותי. להפסיק לצמצם או להסוות את עצמי, או להסכים להיות לא-נראית, ולוּ באופן חלקי. אני רוצה לומר: "אינכם יכולים לעשות את זה, לגדוע ילד, מבלי לגדוע חלק מעצמכם. אינכם יכולים לנתק מישהו מהחמצן ולקרוא לזה אהבה. אינכם יכולים להגיד למישהו שאתם אוהבים, שהבחירות שלו יגרמו לכם צער. שאתם תטפחו את הצער הזה יומם וליל, עד שתשברו את רוחו".

אני רוצה לומר: "מספיק. האם אני חלק מכם או לא? לאורך כל השנים האלה אמרתם שהבחירה היא שלי, אבל אתם הייתם אלה שלחשתם 'גלות'. אתם הייתם אלה שמלמלתם 'שיבה'. אתם הייתם אלה שהבטתם דרכי כאילו כבר התפוגגתי".

ואז אני רוצה להפוך את הטיול הזה למסע של השבה, לחפירה ארכיאולוגית שמבקשת למצוא דברים שאבדו, זכרונות מזמנים שבהם הבנתי את הקסם, שבהם הרשו לי, ולוּ בחטף, להתקרב אל המסתורין. לעצום את עיניי, וכפי שפעם חסיתי באוהלה המתנחשל של הטלית, להיכנס עכשיו אל המקדש המנצנץ של טקס החתונה. להיעלם בתוך ההמון הסואן, לעצום את עיניי כדי להיטיב לשמוע את תנועתן הגלית של שבע ברכות הטקס, להפנים את שבע ההקפות של הכלה.

אני רוצה לשים לב לא לפּטפֶּטֶת שסביבי או לתפילות הנאמרות והמושרות, אלא לשתי הנשמות הכמהות זו לזו לאחר פירוד אינסופי. אני רוצה לשאת את עיניי ולרגע קט לראות מעל הכלה והחתן את המעבר המקומר, חציו אבני ירושלים, חציו אור. אני רוצה להסתנן מבעד לקהל עד שאוכל לחוש, כפי שחשתי כשהייתי ילדה, בנוכחות עלומה ומסתורית בקרב הרוקדים המקיפים את הכלה והחתן, בהשתוללות של פוטנציאל שמנסה להידחס לתוך כלי הקיבול של האיברים. אני רוצה להחזיר את עצמי לזמנים לפני העת שבה יכולתי לתאר לעצמי את אכזריותו של השבט, לפני האיומים בנידוי, לפני השתיקות והבגידה. אני רוצה – והמילים נתקעות בגרוני – לסלוח לעצמי סוף-סוף. לסלוח לעצמי על פצעי, על המקומות שנכרתו, המקומות שעדיין מדממים. לסלוח לעצמי על שלא בחרתי בדרך יותר קלה. על שנעשיתי זרה לאלה שאהבו אותי, על שאהבתי חזק כל-כך, על שרציתי יותר ממה שהאנשים יכלו לתת. על שאני עדיין רוצה.

ואז דממה. מוחלטת. עמוקה. רק קול נשימתי.

הרבנים צדקו, אני חושבת, באשר לכוחו של שם. תן למשהו שם והוא יצמח לתוך עצמו, יצמח לגוף שלם, חזק. תן למשהו את השם הנכון, וכלי הנשק שלו ייפלו בקול קרקוש על הרצפה, והסכנה הטמונה בו תתמעט. תן למשהו שם וטעמו יחדור לפיך. דם. מחילה. אלוהים.

המונית מאיטה ועוצרת לפני אולם החתונות, שם גבר שוזר פרחים סביב עמודי הכניסה. מבעד לדלת הפתוחה למחצה אני מציצה באבי ובקומץ גברים שעומדים בלובי ומתנועעים בשקט, מתפללים מנחה.

אני יוצאת מהמונית ופוסעת לאורך השביל. בדרך אני רואה את אחותי בשמלתה הארוכה הלבנה, קרבה אל אבי המסיים את תפילתו. הוא פונה אליה ומניח את ידיו על ראשה, ובשקט, בארבע עיניים, מברך אותה, ברכה שהיא ככל הנראה שילוב של כל תקוותיו ותפילותיו. אני מחכה עד שהם יסיימו, והיא פונה בלי לראות אותי ונעלמת במורד המסדרון הארוך. אבי מרים את עיניו ורואה אותי על המפתן, ולמרות הכול, עיניו מאירות בשמחה ישנה כשאני פוסעת לעברו כדי לקבל את ברכתו.

תהילה ליברמן היא סופרת

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה