דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בפברואר 2003 | מהדורה 14

הגדר

הציונות סברה שחוסר יכולתם של היהודים להשתלב באירופה של ראשית המאה ה-20 איננו בעיה שעתידה לרדוף אותם עד לארץ-ישראל. בציון, היה ברור להם, החומה תהיה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב. אלא שהחומה רדפה אחריהם, ועוד איך. וכך, באחרונה, משתכפו היריות מטול-כרם לתוך בתיה של בת-חפר וגניבות הציוד המכני מחקלאי האזור, קמו התושבים והקימו במו ידיהם את מה שכל מי שביקש לעצב מחדש את תולדות היהודים – ממנדלסון ועד הרצל- קיווה לא לראות עוד: את החומה

משהפרה המלחמה את השקט שהיה נסוך דרך קבע על אותה ירושלים קטנה, צנועה ונידחת שגדלנו בה, לא מצאנו עוד טעם לחפש אחריו. היינו בכיתה ג', גדולים דיינו כדי לחוש את הסכנה שקדמה לרעש, וקטנים מכדי להתפעל מן הקתרזיס שחתם אותו. את ההפגזות מחרישות האוזניים העברנו במקלט במחיצתם של ניצולי שואה; ביחד איתם שמענו על הנצחונות הלא-צפויים שנחל הצבא, וביחד איתם גם הלכנו בפעם הראשונה – נופלים וגלויי עיניים – לכותל, לרובע, לשוק ולכיכר.

אלא שכל אלו גם יחד התגמדו לעומת השינוי האחד, שהיה יותר מוחשי מכל האחרים: נפילת הגדר.

הגדר, מבחינתנו, היתה קיר עץ גבוה ומקומר שניצב מימין לבניין אשר ממנו עבד טדי קולק, והפריד בינו – ובין כל העיר היהודית – להר הזיתים, לחומות העיר העתיקה ולכל ירושלים המזרחית. מדי בוקר, כשהגענו בקו 15 ממש סמוך לאותו קיר שהפריד בינינו לבין המסתורי, האסור והלא-נודע, היינו נהדפים עם תיקי בית-הספר שלנו אל דפנות האוטובוס מעוצמת הפנייה החדה שמאלה, לרחוב יפו. ואולם, אותו בוקר לא ככל הבקרים היה, וכשהגענו לפינת יפו–שלומציון נעלמה הגדר כלא היתה, ומה שנגלה לפנינו בבת-אחת היה לא רק מנזר נוטר-דאם המצולק, השער החדש והעגלות הירוקות של רוכלי המאפה מהעיר המזרחית, אלא עולם ומלואו.

כך הגעתי לראשונה למסקנה, שלימים הפכה לאחד מעיקרי האמונה של ישראלים כה רבים: היינו, שכל גדר סופה ליפול.

כשהיינו בתיכון ויגאל אלון פתח את הגדר הטובה בצפון, קיבלתי אותה כפשוטה: הרי משני צדיה חיו אנשים נורמליים שאילולא נכפתה עליהם הגדר הלא-נורמלית, היו שוררים ביניהם יחסי שכנות כנהוג בין כל השכנים. וכשהיינו בסדיר, ומצאתי את עצמי עובר מבעד לאותה גדר לתוך החושך זרוע הכוכבים, הצרצרים והנותבים שבין קליעה, מרג' עיון ונבטייה, גם אז האמנתי והייתי משוכנע עמוקות שהגדר היא אנומליה, וימיה – כמו ימיו של הסכסוך עצמו – ספורים.

עם נפילת חומת ברלין הזדמנתי למנהרות הרכבת התחתית באזור אונטר-דן-לינדן, שנקלע לשטח ההפקר בשנות המלחמה הקרה. העזובה, האפלולית והאימה עדיין ניבטו מן התחנות הנטושות. במשך עשרות שנים לא פסע בהן איש לבד מרבי-המרגלים אשר ידעו עדנה דווקא שם, במעבה הרקבובית שהנביטה את הגדרות, המחיצות והחומות אשר הילכו אימים על שני דורות של שוחרי החופש.

אך כששבתי והזדמנתי לאותם מחוזות עצמם, ראיתי כמו כל תייר מזדמן שתחנות הרכבת העזובות שהיו ממוקמות בשטחי ההפקר של פעם, כמו פרידריך שטראסֶה, שוקקות אלפי אנשים הממהרים איש-איש לענייניו, ואזור פּוטסדאמר פּלאץ, שבמשך עשרות שנים היה עיי חורבות, טובל ביער של בנייני פאר חדשים – קניונים, מלונות, תיאטראות. היה בכך כדי להעיד שעבור גרמניה עקירת הגדר איננה עוד משאת נפש מופשטת אלא מציאות פיזית, מוחשית ובלתי הפיכה. גם אצלנו ייפלו הגדרות, התפעמתי.

כך התרשמתי גם בסין. כאשר עמדתי על החומה הסינית, נזכרתי בזיקה ששרטט ההיסטוריון האמריקאי דניאל בורסטין בינה לבין סגירותה של סין הקיסרית, שבשלב מסוים גזרה על אלה היוצאים את גבולותיה מוות בכריתת ראש. ואכן, לאחר מסעותיו של הספן הגדול צֶ'נג הוֹ (שהפליג שישים שנה לפני גילוי אמריקה בראשו של צי אשר מנה 27,000 מלחים, והגיע עד ים סוף) הפסיקו הסינים לצאת לעולם הגדול. החומה הפיזית היתה יותר אפקטיבית בתקופות ובמקומות מסוימים, ופחות באחרים; אבל החומה המטאפיזית, אותה זחיחות דעת קיסרית שהפנתה עורף לעולם הגדול, כדרכה של תרבות מפותחת הרוחשת בוז כלפי תרבויות נחותות, גזרה על הסינים בשלב ראשון פיגור תרבותי, בשלב שני תבוסות צבאיות, ובסופו של דבר שעבוד לזרים.

גם החומה הסינית כבר נפלה. סין הנוכחית טובלת עד צוואר בנורמות ובסמלי תרבות מערביים שאך אתמול לא עלו שם על הדעת: מוורסצ'ה ומקדונלד'ס ועד שווקים פיננסיים ותכונה של הכנות קדחתניות לאירוח האולימפיאדה, ומנהיגיה רואים – מי בשוויון נפש ומי בעיניים כלות – כיצד עמם גומע בשקיקה את האנגלית וכיצד נפוצים בקרבו ההדוניזם והשאיפה להגשמה עצמית, שהם סלע קיומה של תרבות המערב.

החיץ הפיזי והמחסום הנפשי

באשר ליהודים, מעולם לא היה צורך לשכנע אותם לצאת אל העולם הגדול, וכל ניסיון להקים סביבם חומות, לטעת אותם בארץ אחת או להניס אותם מארץ אחרת רק גרם להם להשתרש בערים, במחוזות, ביבשות ובתרבויות נוספות. ובכל זאת, חומה אחת אמנם קמה סביב היהודים ואף רדפה אחריהם דרך נהרות, אגמים, ימים והרים, לפתה אותם באובססיביות ועיצבה את גורלם: זו היתה חומת הגטו.

הגטו שנוסד בערי איטליה רק במאה ה-16, ולאו דווקא מתוך כוונה להרע את מצב היהודים, היה לסמלו האולטימטיבי של החיץ הפיזי והמחסום הנפשי בין היהודי הלא-מודרני לסביבתו, ולהתגלמות הניוון, ההשפלה, הייאוש וחוסר התוחלת שבגלות.

עד לעידן המודרני היתה ההיבדלות מן הסביבה רצויה וטבעית ליהודים לא פחות מאשר לשכניהם, וההלכה אף עודדה אותה בפועל בשפע של דרכים, החל בהגבלת הפנייה לערכאות של גויים וכלה באיסורי לשתות את יינם ופת של נוכרי; עד שבאה תנועת ההשכלה והחלה לנגח בחומה.

הפילוסוף משה מנדלסון, שתרגם את החומש לגרמנית הכתובה באותיות עבריות, הטיף לביטול העצמאות המשפטית של הקהילה ויצא מגדרו כדי להסביר לסביבתו הנוצרית את דיני השבועות [למה שבועות דווקא, סליחה על השאלה המטופשת???] ואת חוקי האישות ביהדות. כשתלמידיו הטיפו לפרודוקטיביזציה של היהודים, הנחת העבודה שלהם היתה שאם היהודים רק ימלאו אחר כמה תנאים, תיעלם העוינות שאבותיהם סבלו ממנה במשך מאות שנים. כששיתפו פעולה עם הצאר הרוסי כדי לשלב בכפייה לימודים כלליים בחינוך הישיבתי, זה היה מתוך שכנוע עמוק שאת הגדר ניתן למוטט. וכשאבות תנועת הרפורמה קבעו שייעוד היהודים הוא להיות "מלח לאומות", הם ראו בעיני רוחם לא רק את העדר החומה, אלא גם הפריה והרמוניה בין יהודים – שלא זאת בלבד שהיו אמורים מעתה להשלים עם פיזורם, אלא גם לברך עליו – לנוכרים, שאף היה מצופה מהם להכיר בחסד אשר עשה איתם אלוהים כאשר הפיץ בקרבם את היהודים.

מה שהתחיל ברוסיה הצארית בפרעות שכונו "סופות בנגב", אשר הובילו צעירים יהודים רבים להפנות עורף לחזון ההשכלה, המשיך מאוחר יותר במרכז אירופה הליברלית באנטישמיות מהסוג שזעזע את תיאודור הרצל, והסתיים כפי שהסתיים בגרמניה הנאצית. לחזונו של מנדלסון – שהיה חלוץ בקידום התרבות הגרמנית לא רק בקרב היהודים, אלא גם בקרב הגרמנים עצמם – לא היתה יכולה להיות אחרית יותר אירונית. אף אחריתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב – מגדולי המאמינים בנפילת החומה ואבי "תורת המרכזים", שלפיה היהודים הם "עם עולם" אשר אינו זקוק לכלים פוליטיים כדי למלא את שליחותו ההיסטורית – היטיבה לסמל את שברו של החלום הזה. קצין גרמני, תלמידו לשעבר של דובנוב, אז כבר בן 81, ירה בו למוות במהלך הפלישה הגרמנית לברית-המועצות.

עם זאת, הציונות ראתה את עצמה פטורה מלהסביר את הכשלון הנורא הזה, עוד לפני שנודעו ממדיו האמיתיים. לייב פינסקר, שהיה מראשי תנועת ההשכלה ברוסיה עד שהזדעזע מפוגרום שנערך ביהודי אודסה ב-1871, הסיק מהטראומה של כשלון הורדת הגדר שיש לשחרר לא את הפרט, אלא את הלאום היהודי. במילים אחרות, הגם שההשכלה לא הצליחה להפיל את החומה בין היהודים לשכניהם, אם הם יעזבו את אירופה, הרי לא יעלה על הדעת שהחומה תרדוף אותם עד למקומם החדש.

"בכל אשר יכולנו, התאמצנו להשתוות אל העמים אשר בכל לב ונפש דרשנו בקירבתם", כתבו אנשי ביל"ו בכרוז ההקמה שלהם, והציגו שאלה רטורית: "אך הכי הועילו לנו כל אלה הקורבנות היקרות אשר הבאנו על מזבח השגת קירבת העמים. ?" בציון, היה להם ברור, החומה תהיה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב. "רב לנו לנוע בארצות נוכריות ולשמוע קול מחרף ומגדף עולה תמיד, רב לנו להיות למרמס לעריצי אדם ולהטות אוזן למשפטיהם, אם אנשים אנחנו כמוהם או רק עלוקות המוצצות את לשד הארץ. רב לנו רב, יבוא הקץ לגלותנו המרה ואחרי אלפיים שנות נדודים נמצא מנוחה בארץ אבותינו לנפשותינו העייפות".

במקום המותניים המפורסמים

אלא שהחומה אמנם רדפה אחר היהודים, ועוד איך. מרחק ריצה קלה – ושנות אור – מיד-חנה, המקום שפעם התגאה בתואר היישוב הקומוניסטי היחיד של מדינת ישראל, דקות הליכה ספורות מזרחה מכאן, כבר פרוץ התוואי של קטע נוסף מכביש חוצה-ישראל, קטע שהתושבים המקומיים דרשו שיהיה משוקע מתחת למפלס הקרקע של בת-חפר, כדי למזער את נזקו הסביבתי, וכך אמנם נעשה.

רצה הגורל ודווקא כאן, במקום שבו המותניים המפורסמים של גבולות 67' מצטמצמים לממדיהם הצרים ביותר, עובר גם הערוץ של נחל שכם. די להרים את הראש אל המדרונות שתוחמים את בת-חפר ממזרח, כדי להבין שמה שזורם בתוך הערוץ מגיע משם – משכם. לפני שנים ספורות, כאשר עוד היתה ידם של מפילי החומות על העליונה, הגיעו לכאן מתכננים ומשקיעים והגו מיזם לטיהור מי השופכים רוויי הסיד והגפת שעושים את דרכם לכאן ממנסרות האבן ומבתי-הבד של שכם. לוּ היה הדבר בידם, היה הביוב של שכם עובר טיהור ובסופו של דבר משקה שדות ישראליים ופלסטיניים משני צדי הקו-הירוק, שהיה הופך לאנקדוטה כמו חומת ברלין.

בפועל, משתכפו כאן היריות מטול-כרם לתוך בתיה של בת-חפר וגניבות הציוד המכני מחקלאי האזור, קמו התושבים והקימו במו ידיהם את מה שכל מי שביקש לעצב מחדש את תולדות היהודים – ממנדלסון ועד הרצל – קיווה לא לראות עוד: את החומה.

מי נחל שכם הסמיכים מפכפכים בעצלתיים, ולמרבה הפלא מגיעים בסופו של דבר למפעל טיהור, שקם כאן למרות הכול מאז פרוץ המלחמה והגדר. לא רק שהוא זורם לאגם הסמוך שהמים בו ממוחזרים לשימוש חקלאי, אלא אפילו שטים בו כמה ברבורים; אבל כל זה נעשה ללא השכנים. הם נמצאים כעת מעבר לקירות הבטון התעשייתיים אשר צמחו כאן בן-לילה, כמו יער טרופי שניסו לברא אותו בכל דרך אפשרית – כריתה, ייבוש, ריסוס, מה לא – אך לשווא. חומת הגטו בין ברלין של משה מנדלסון לווארשה של מרדכי אנילביץ נפלה, והיא שבה וצומחת בבת-חפר שלנו, מקפלת בתוכה את גודל כשלונו של היהודי הנודד לבוא בין העמים אחת ולתמיד.

תוך זמן קצר תהיה ישראל – דווקא היא – המדינה היחידה בעולם המוקפת כולה גדר וים (גם גידור הגבול עם מצרים הוא רק שאלה של זמן); אפילו צפון קוריאה פתוחה מעבריה הצפוניים.

בין אם בגלל ובין אם למרות הממשלה, הגדר הולכת וקמה, ובמקרים רבים – ממרומי הגלבוע ועד פאתי נתניה – כתוצאה מיוזמה הבאה מלמטה. וכמו הייאוש שנואשו בשעתם פינסקר והביל"ויים מחזון ההשתלבות באירופה, כך תסמל הגדר דנן את הייאוש מחזון ההשתלבות במזרח התיכון, חזון שהיה גלגול מרתק של יומרת ההשתלבות השאפתנית, אך חסרת הסיכוי, של תנועת ההשכלה; מה שגם מסביר מדוע עם מתנגדי הגדר נמנים לא רק אפי איתם ואביגדור ליברמן, אלא גם יוסי ביילין ושמעון פרס. כנראה, קשה להיות מנדלסון בבוקר ופינסקר בערב.

ההשכלה, הרפורמה, הבונד, הפולקיזם,זה ממילה folk? מעולם לא שמעתי על תנועה זו, לפחות לא בהגדרתה זו] הטריטוריאליזם – כל התנועות האלה נכשלו בכך כל אחת בתורה. כעת ברור שגם הציונות נכשלה במקום שבו נכשלו יריבותיה. גם עלינו נגזר לחסות בצל קירות גבוהים, עבים וקפואים, גם עלינו נגזר לחיות במינימום שכנות נורמלית.

על הדור שלנו, שכל-כך רצה, ולרגע אף היה נדמה שהצליח להפיל את החומה, נגזר הלכה למעשה דווקא לבנות אותה כפי שלא נבנתה מעולם, באמצעים כל-כך מתוחכמים, בהשקעה כל-כך גדולה, סביב כל-כך הרבה יהודים, ומיוזמתם החד-צדדית של היהודים עצמם. מה יהיה על הדור הבא? האם יזכו, כמו הגרמנים והסינים, לראות את החומה שלתוכה הם נולדים נופלת? והאם, לפחות, נזכור אנחנו לומר להם שהגדר לא רק שהיא לא אידיאל, אלא היא תמצית הטרגדיה היהודית?

אמוץ עשהאל הוא העורך בפועל של "הג'רוסלם פוסט"

הכתבה פורסמה בגיליון מספר14 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

אמוץ עשהאל הוא העורך בפועל של ה"ג'רוזלם פוסט"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה