דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

האם פאריס בוערת?

לוראן כהן מדווח מפאריס על שני המסיתים הגדולים, דיודונה ואלן סוראל, שמלבים את שנאת היהודים בצרפת כיום

דיודונה: סבלם של כל העמים המדוכאים, כל האפליות, כל הכיעור וכל השקר שבעולם – מקורם ב"מזימה ציונית" הרוצה לשעבד את המין האנושי כולו

 

"כאשר מתקרבים בכוונות עוינות לבית כנסת, כאשר שורפים מינימרקט רק משום שבעליו יהודי – אז מבצעים מעשה אנטישמי. חייבים לקרוא לדברים בשמם". כך אמר ברנר קאזנאב (Bernard Cazeneuve), שר הפנים של צרפת, ב-21 ליולי, יום לאחר ה"אירועים החמורים, הבלתי נסבלים" ו"מעשי אלימות האנטישמיים", כפי שהוא הגדיר אותם, שהתרחשו בפרוור הפריזאי סארסל.

שר הפנים הצרפתי בביקורו בסארסל יום לאחר הפרעות האנטישמיות

 

גם ראש ממשלת צרפת, מנואל וואלס (Manuel Valls), ניסח את הדברים באופן מדויק: "מה שקרה בסארסל מקומם: לתקוף בית כנסת ומינימרקט כשר – זה פשוט אנטישמיות גרידא. בצרפת, שום דבר לא יכול להצדיק התקפות נגד בתי כנסת, מינימרקטים, חנויות ומוסדות יהודים. מול זה, נדרשת נחישות עזה. ואזרחינו יכולים לסמוך על גיוסם ונחישותם של נשיא צרפת, של הממשלה ושל כוחות הביטחון, בכדי לשמור על הסדר הרפובליקני".

ראש ממשלת צרפת על האלימות האנטישמית בסארסל 

 

למרות הצהרות כנות אלו, קשה יהיה ליהודי צרפת בפרט ולחברה הצרפתית כולה, לשכוח את המראות של אותו סוף שבוע בסארסל: נסיון "לכבוש" את השכונה היהודית; אש, דם, עשן וגז מדמיע; בשלב מסוים, כמה עשרות פעילים יהודים, וגם אנשים שהגיעו באופן ספונטאני למקום, עמדו כנגד מאות מפגינים שביקשו להיכנס לתוך בית הכנסת: "חבורה של פראי אדם", כך ציין (כנגד כל חוקי הפוליטיקלי-קורקט הצרפתי) ראש העיר סארסל וחבר המפלגה הסוציאליסטית פראנסוא פופוני (François Pupponi). "מדובר באנשים שהחליטו לשקוע לתוך אנטישמיות פרימיטיבית ביותר ולהביע אותה בפנים גלויות, לאור היום".

קשה גם יהיה לשכוח כי כשבוע לפני כן, ביום ראשון ה-15 ליולי, סצינות זהות התרחשו בלב פאריס. חמישים אקטיביסטים יהודים נאלצו להגן על בית כנסת בעזרת מקלות, קסדות וכיסאות. הם פעלו נגד מאות מפגינים "צמאי דם יהודי" עד להגעת היחידה לטיפול בהפרת סדר.

 

לוראן-מרסי

פוסטר שפורסם על ידי קבוצת האקטיביסטים "Inglorious Basterds" ("ממזרים בבלי כבוד"): "ל-50 המגינים שעמדו מול מאות אנטישמים צמאי דם יהודי ברחוב דה לה רוקט – תודה"

 

כמובן, אירועים אלו לא צמחו יש מאין. הם תוצאה כמעט לוגית מתהלכים שהתרחשו בצרפת לאחר פרוץ האינתיפאדה השניה. מעבר לכך, שאלת האנטישמיות הצרפתית מסובכת, ובתולדות המדינה היא לבשה צורות רבות ומשונות – צורות תאולוגיות, ימניות ושמאליות כאחת, "מדעיות" ועוד. אולם, אם מנסים בכל זאת לאתר את הדמויות המרכזיות שמלבות את שנאת היהודים בת זמננו, אז שתי פיגורות בולטות מיד. דמויות אלה בוודאי יזכו למקום מכובד ביותר כאשר בבוא היום ההיסטוריונים יחקרו את תנאי ההתהוות של האנטישמיות בפתיחת המאה העשרים ואחת.

"גאונותו הכלכלית של היטלר"

בראשית הם היו זוג ססגוני למדי: קומיקאי שחור שהתחיל את הקריירה שלו יחד עם שותף יהודי, ולאחר מכן עבר לפעילות פוליטית "אנטי-גזענית" המכוונת בעיקר נגד מפלגת החזית הלאומית של ז'אן-מרי לה פן. כך הוא פעל עד שראה את האור וגילה כי סבלם של כל העמים המדוכאים, כל האפליות, כל הכיעור וכל השקר שבעולם – מקורם ב"מזימה ציונית" המעוניינת, בסופו של דבר, לשעבד את המין האנושי כולו. לא פחות ולא יותר.
שמו של אדם זה המסוגל כיום, לאחר כעשור של פעילות תעמולתית בכל רחבי צרפת, למלא אולמות ענקיים – הינו דיודונה (Dieudonné).
לצידו, אנו מוצאים "סוציולוג", שמתנגדיו אוהבים לכנות "בר-אוריין לאנאלפבתיים", אשר רכש את חינוכו האידיאולוגי בחצרות המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, ולאחר תהפוכות וכישלונות רבים (בין השאר בתומי הספרות והקולנוע) הצטרף לקצה השני של המפה הפוליטית, היינו לחזית הלאומית, שאותה לבסוף נטש בכדי להתמקד בתנועה עצמאית שהקים, הנושאת את השם המעודד כביכול: "שיווין והתפייסות"Egalité et) Réconciliation ), למרות שרוב פעילויותיה מוקדש ל"חשיפת הקשר התלמודו-ציוני הבנלאומי". שמו של אדם זה הינו אלן סוראל (Alain Soral) וספריו נמכרים כרבי- מכר. בשנת 2013 נבחר אתר האינטרנט שלו למקום הראשון מבין האתרים ה"פוליטיים" הפופולרים ביותר בצרפת.

אלן סוראל: המאבק נגד ה"ציונים" (שרצחו את ישו, ארגנו את מסחר העבדים השחורים, פברקו את "סיפור השואה" ושולטים כיום בוול-סטריט) מהווה את הצורה הנעלה ביותר של המאבק נגד הקסנופוביה

כמובן, קיימים הבדלים בין דיודונה לסוראל. הראשון, למשל, ממשיך להציג את עצמו כ"פעיל נגד הגזענות", ובתרגיל הזוי, אך משכנע את כל מי שרק מחפש תירוץ לשנוא, הוא אף מצליח למכור למעריציו רעיון שלפיו המאבק נגד ה"ציונים" (שרצחו את ישו, ארגנו את מסחר העבדים השחורים, פברקו את "סיפור השואה" ושולטים כיום בוול- סטריט) מהווה את הצורה הנעלה ביותר של המאבק נגד הקסנופוביה. סוראל מצידו מעדיף להגדיר את עצמו כ"נציונל-סוציאליסט". לשימושו העקשן בהגדרה זו יש בוודאי סיבה פשוטה, והיא לאפשר לו להצהיר בפה מלא כי הוא נאצי מבלי להגיד את המילה עצמה. דרך טריק עלוב זה, סוראל חש גם רשאי לשבח ולחבר באותה נשימה את "גאונותו הכלכלית של היטלר", עם חזונם של אסד, קדאפי, אחמדינז'אד, ולטעון כי "גורלו ההיסטורי" של היהודי הינו להיות "כפוף לאדם הנורדי", כלומר ה"ארי", כפי שהוא מסביר בווידיאו הזה (החל מה דקה 48 עד 49:50):

"האויב הנצחי"

דיודונה וסוראל: הליצן והתיאורטיקן. שניהם עמדו – ועוד יעמדו לדין – באין-ספור משפטים על הסתה לשנאה ולאנטישמיות. אך מכיוון ששניהם נהנים מתמיכות כספיות שונות (בין השאר מה"כסף האירני", כפי שסוראל מציין), הם יכולים להרשות לעצמם את שרותיהם של עורכי דין רבים, לא נטולי כשרון רטורי, שמנצלים בעצמם את בתי המשפט הצרפתיים כדי לגנות את ה"שדולות היהודיות" המנסות למנוע מלקוחותיהם את "זכות הדיבור החופשי".
למעשה, בצרפת העכשוית, הצמד דיודונה-סוראל מהווה את המוקד העיקרי של תופעת ה"יהודופוביה החדשה": הם אלו שגיבשו את תכניה המרכזיים, ושהפיצו בשיטתיות ובלהט את עקרונותיה ה"מהפכניים". הם משלבים אלמנטים מההגות השמאלית הרדיקאלית עם אלמנטים ממסורת הפשיזם הצרפתי – יחד עם ערבוביה של השפעות המאחדות את צ'א גאוורה, שבז, נסראלה, חומייני, מלקולם אקס וכו'. "גמישות אידיאולוגית" זו מגייסת ושואבת את כל מה שניתן למחזר ואף לשדרג במאבק נגד ה"תלמודו-ציוניזם". כתוצאה טבעית מכך, היא זו שאפשרה לדואט דיודונה-סוראל ללכד סביבם זרמים רבים ואף מנוגדים: ניאו-נאצים, אנרכיסטים, איסלמיסטים, מכחישי שואה. זוהי ה"התפייסות" שתנועתו של סוראל נושאת בשמה : מעין "סולחה" בין הפלגים הקיצוניים ביותר, שמיועדת לרכז את כול הכוחות נגד האויב האחד והנצחי – האויב היהודי.

הדואט דיודונה-סוראל מצליח ללכד סביבם זרמים רבים ואף מנוגדים: ניאו-נאצים, אנרכיסטים, איסלמיסטים, מכחישי שואה. מעין "סולחה" בין הפלגים הקיצוניים ביותר, שמיועדת לרכז את כול הכוחות נגד האוייב האחד והנצחי – האויב היהודי

משום כך, איש כבר לא מתפלא לראות במופעים של דיודונה, ובהרצאות של סוראל, צרפתיים "שורשיים", לאומנים נלהבים, שמוחאים כפיים יחד עם "פציפיסטים-אנטי-ציונים" למיניהם, תומכי ג'יהאד ואקטיביסטים "פאן-אפריקאים".

"צעד נוסף אל הזוהמה"

חזרתו של השיח האנטישמי במרחב הציבורי מעלה שאלות רבות, למשל על האמצעים החוקיים שנותרו בידי השלטונות הצרפתיים כדי לעמוד מול תופעה מסוכנת זו, שמתעצמת מיום ליום. מצד אחד, החל מסתיו 2013, מעורבותו של הדרג הפוליטי הגבוה ביותר, מהנשיא עצמו עד לשר הפנים דרך רוב חברי הממשלה, נגד פעילותו של דיודונה היא כנה ומתמשכת. גם נגד סוראל מתבצעת פעילות דומה, אם כי במידה פחותה. מצד שני, למרות הישגים נקודתיים (ביניהם ביטולם של לא מעט ממופעי דיודונה), עלינו להכיר בעובדה כי עד כה, המנגנונים המשפטיים-פוליטיים אינם יודעים כיצד לנטרל את פעילותם של סוראל-דיודונה. נהפוך הוא: סוראל עומד להקים ערוץ טלוויזיה ותנועתו מרחיבה את "אגף התרבות" שלה. במקביל, דיודונה, הממלא פעמיים בשבוע את אולם התאטרון שלו, עומד להקים "חברת ביטוח ובנק אנטי-ציוניים", ועומד לצאת לסיבוב הופעות ברחבי המדינה כדי להציג מול קהלים רחבים ביותר את מופעו החדש, הנקרא "הבהמה האיומה". זה קורה למרות שהתקשורת הצרפתית המרכזית כבר גינתה את המופע בחריפות והגדירה אותו כ"צעד נוסף אל הזוהמה", לפי כותרתו של המגזין Le Point.
באותה כתבה תוארה גם האווירה במקום המופע: "באולם נמצאת קבוצה קטנה של מעריצים היושבים על אותה שורת ספסלים. הם משתוללים ומנסים לזהות 'יהודים שבאו לרגל' (…) לדיודונה יש בהחלט כשרון : הוא מצליח לאחד את כל שכבותיה של האוכלוסייה. צעירי הפרוורים מתערבבים עם צעירים מן השכונות היפות של פאריס. נשים מוסלמיות מכוסות פנים משתלבות עם נשים לבושות בבגדים קלים יותר. הם כולם באו בשביל אותו דבר: לצחוק על הכל, אך בעיקר על היהודים".

 

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

2 תגובות

  1. מעניין מאוד, נקווה שהתרבות המערבית אינה רק אשליה של פיכחון

    דן |
  2. חבל שלא התיחסת לשמו של המורעל הראשון dieudonne שפירושו מתת האל. לאדם המסתובב עם שם כזה ומפיץ את הרעל האנטישמי יש משמעות מיוחדת מבחינת הצרפתי הקתולי שגם מבחינתו היהודי הוא רוצח ישו. מבחינתי השאלה האמיתי היא מדוע יהודי צרפת לא הבינו את המסר שהם אינם רצויים שם. אני הבנתי זת באמריקה מביטויים הרבה פחות נחרצים

    יובל |

הגיבו לכתבה