דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
איור: יגאל באום
דצמבר 2000 | / מהדורה 02

איור: יגאל באום

האם יש סיכוי לחינוך יהודי?

כעת, כאשר התלמוד בן-זמננו נכתב בין השאר בעמודי הכלכלה שבעיתון ובהוראות הפתיחה באש בצה"ל, אין ברירה אלא להכיר בעובדה שתחומי חיים שלמים אינם בגדר פרשנויות לכתבי הקודש. אם לומדי היהדות יקבצו את התלמוד בן-זמננו מתוך המציאות וילמדו אותו כמו שהם יודעים ללמוד, אולי אז נגלה כי אנחנו מממשים את החינוך היהודי

"תגידי לי", שאלה אותי חברה בת-גילי, עובדת בכירה במשרד החינוך, "אנחנו למדנו יהדות?".

"לא למדנו", עניתי.

"אז למה בתי בת ה-12 לומדת יהדות?", שאלה.

"אנחנו למדנו הרבה תנ"ך וקצת תלמוד וקראנו מסות של אחד-העם", אמרתי לה, "אבל הם לומדים 'יהדות' בגלל דו"ח ועדת שנהר".

בפתיחת הדו"ח, שפורסם לפני שש שנים, מפרטת ועדת שנהר באריכות את התהליכים האחראיים לירידה המתמשכת במעמדם של מקצועות היהדות: שקיעת האידיאולוגיות, עליית מעמדה של החברה הצרכנית, התפוצצות הידע, השפה העברית שהתרחקה משפת המקורות, הפוליטיזציה הגוברת של הדת וכו' וכו'. לנוכח רשימת התהליכים האפוקליפטיים קובעת הוועדה "כי על מערכת החינוך להיערך להתמודדות מקיפה עם גורמים אלו, התמודדות שהשפעותיה עשויות לחרוג מעבר לתחומו של בית-הספר ולהקרין על החברה הישראלית כולה".

אתה שואל את עצמך, אם מתוך יהירות או מתוך תמימות כתבו חברי הוועדה המכובדים, שרק אחוז קטן ביותר מהם עמד אי-פעם במשך תקופה ממושכת מול כיתת תלמידי בית-ספר, גם את הדברים הבאים: "יש לחתור לתהליך חינוכי שלא רק ישנן וינתח, אלא גם יחתור להפנמה של ערכים אוניברסליים ויהודיים מתוך גישה פלורליסטית". כך הדו"ח מטיל על בתי-הספר חסרי האונים את המשימה הבאה באקרובטיקה: ללמד את תלמידיו ובו-בזמן לעצב את זהותם היהודית-אוניברסלית-פלורליסטית.

משימה זו בלתי אפשרית לחלוטין. בית-הספר אינו יכול לעמוד בדרישות אלו, בראש וראשונה מאחר שהוא חסר את ההשפעה שנוטים לייחס לו. נוסף על כך: מאחר שהתשובה לשאלה "מהי יהדות" שנויה במחלוקת בדומה להגדרה "מיהו יהודי", לא ברור לאיזו יהדות יש לחנך: ליהדות של ספר בראשית, למוסר הנביאים ואולי למיצוות "שולחן ערוך"?

מתן תורה או זכויות-אזרח

בדיוק אז, כאשר משרד החינוך ויהודים בעלי ממון רב המודאגים ממצב ה"יהדות" במדינת ישראל היו מוכנים לשפוך כספים לטובת החינוך היהודי, זימנו להם הפוסט-מודרניזם ומכונת הצילום את אוצר הטקסטים היהודיים. הפוסט-מודרניזם הפך את מה שנקרא בעבר "ספר", "יצירה", "שיר", "מאמר" או "תפריט של מסעדה" ל"טקסט".

מאחר שערכים יונקים את כוחם מן המציאות, איך תשכנע שהערכים היהודיים טובים אם אין הם נראים לעין בחברה של יהודים?

בהיותם טקסטים, אין אפשרות לשופטם כיצירות טובות או גרועות, הם ניתנים להשוואה, ואין הכרח בידע מוקדם או בפרשנויות. כולנו שווים בפני הטקסטים, ובזכות מכונת הזירוקס והאינטרנט, ממילא הכול נראה אותו דבר. יש בכך יתרון רב: כל שנכתב אי-פעם פרוש לפניך; רק בחר, צלם וחווה דעתך. קטעים נבחרים מתוך המדרש, פנינים מספרי חסידות ומספר "יצירה" נקראים כשירה, ופסקי-הלכה מפורשים כספרות. עכשיו, לאחר שכל האוצר הזה הופקע מרשותם של כמה חוקרים ושל כמה מאמינים וכל הספרים הדחויים נראים פתאום רעננים כל-כך, דומה שאנו מחזיקים בידינו את האוצר הרלבנטי לנוער. אפשר ללמד יהדות! הנוער עוד יאהב יהדות! הוא יתחנך לאור ערכים יהודיים! אם יש צרות בין דתיים לחילונים, אפשר להביא טקסט מהתלמוד (כלומר סוגיה) על מחלוקת; אם אין ביכורים כי אין חקלאות, אין בעיה: בשבועות אפשר ללמוד טקסטים כל הלילה – מתן תורה או זכויות-אזרח או אלתרמן.

ואולם אט-אט מתברר, למגינת לבנו, שהטקסטים, על כל יופיים ועל כל האמת האנושית והאלוהית שבהם, הם כביש-עוקף-מציאות בלבד. אנחנו נזכרים במה שידענו תמיד, שחינוך הוא בעיקר דוגמה אישית, ושמודלים להתנהגות מוסרית מתגבשים בתוכנו לפי האנשים ולפי האירועים שנתקלנו בהם בחיים, ולא בטקסטים.

לפני כמה שנים נשאל חבר שלנו מה לדעתו מעניין את הנוער. הוא ענה ללא היסוס: "האמת. האמת מעניינת את הנוער". אני זוכרת שהתשובה הפתיעה אותי. כה פשוט? כמו בכל הדורות? מאז אני חושבת על אותה תשובה ונוטה להסכים עימו. אנשים צעירים רוצים לדעת את האמת. צדק, בהקשר זה, הוא מלה נרדפת לאמת.

מאחר שערכים יונקים את כוחם מן המציאות, איך תשכנע שהערכים היהודיים טובים אם אין הם נראים לעין בחברה של יהודים? האם יש ממש בניסיון לגלות את הערכים היהודיים הפשוטים ביותר, האטוֹמיים, ולבנות מהם, כמו מקוביות, חברה מוסרית?

ואולי מוטב לעזוב את הניסיון לכפות סיפורים של רבי עקיבא על דילמות בנות-ימינו ולא להביא מדרשים שעניינם צדקה או פסוקים בזכות שמירת הסביבה, ובמקום זאת ללמוד את פסקי-ההלכה של ימינו. הנה' לנגד עינינו ניצבת היהדות בת-זמננו, והיא נכתבת וניתנת לבחינה.

התלמוד בן-זמננו נכתב בצבא, בין השאר כקובץ הוראות לפתיחה באש, או במס-הכנסה, כמו הסוגיה: האם למסות חברות היי-טק לפי החוק, או שמא להפחית מס מן המיליונרים, היות שהם מאיימים לעזוב את הארץ ולקחת עימם מאות או אלפי מקומות עבודה? התלמוד בן-זמננו מנוסח כהגבלים עסקיים נגד חברת השקעות השבה ורוכשת את עצמה באמצעות חברות-בנות, כדי שלא נשגיח שהיא "בולעת" הכל. כעת, כאשר התלמוד בן-זמננו נכתב בין השאר בעמודי הכלכלה שבעיתונים, אין ברירה אלא להכיר בעובדה שחלק נכבד מן ההכרעות המוסריות בנות-ימינו אינן פרשנויות לכתבי הקודש. היות שתחומי חיים שלמים אינם נופלים בקטיגוריות של "בין אדם לחברו" או "בין אדם לאלוהיו" ואין למצוא להם תקדימים בפרשנויות לגמרא, צריך להניח לרגע לכתבי הקודש. לעומת זאת אפשר להיאחז בסגולה היהודית של לימוד. כאשר לומדי היהדות יקבצו את התלמוד בן-זמננו מתוך המציאות וילמדו אותו כמו שהם יודעים ללמוד, אולי אז נגלה כי אנחנו מממשים את החינוך היהודי, אולי יצמח מכך מה שבעתיד יהיה אפשר ללומדו כחינוך יהודי.

 

מאמר זה פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 2: "משיח לא בא". לחצו כאן להזמנת הגיליון

נעמה צפרוני היא עורכת משנה של "ארץ אחרת" ומורה לצ'י קונג

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה