דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

רום דביר, ראש האגף להתאגדות עובדים בהסתדרות (משמאל) בהפגנת ועד עובדי פלאפון: "העבודה שלנו היא בית ספר לאזרחות פעילה"

האם אנו עדים לתחיית המתים

לאחר עשורים רבים שבהם העבודה המאורגנת נחשבה לעניין שעבר זמנו והחוזים האישיים היו הבּון-טון החברתי, הרוח משנה את כיוונה. עשרות אלפי אנשים התאגדו בשנים האחרונות בארגוני עובדים. האם הם מסוגלים להכשיל את מאמצי הממשלה לחסל את הוועדים הגדולים?

בערב שבו הכריז עופר עיני על פרישתו מראשות ההסתדרות, מנה בפני רום דביר, ראש האגף להתאגדות עובדים בהסתדרות, את ההישגים של ההסתדרות החדשה בחודשים האחרונים. ביניהם הזכיר את ההתאגדות של עובדי כלל ביטוח שהובילה לאיגוד עובדי מגדל, ואת ההתאגדות בפלאפון שעוררה את עובדי חברי סלקום להתאגד אף הם. רום דביר, מלא מרץ ורהוט אומר: "ההתפטרות של עופר עיני היא אבדה קשה לעבודה המאורגנת. עיני חילץ את ההסתדרות מקיפאון שהייתה נתונה בו שנים רבות. ההתדרדרות קדמה ל-1994, אך עד לשנה זו היו בהסתדרות 2 מיליון חברים מתוקף חברותם בקופת החולים הכללית. עיני חילץ את ההסתדרות מגירעונות עמוקים ואִפשר לקבל החלטה שהמצטרפים להתארגנויות חדשות ישלמו דמי חבר רק משנחתם עם מקום עבודתם הסכם קיבוצי. גורם נוסף שעודד את הרצון להתאגד, היו תיקוני החקיקה שדרש עיני במסגרת חבילת חוקי העבודה, כחלק מהמשא ומתן לכניסתה של מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק לקואליציה בראשות נתניהו באביב 2009". רום מוסיף: "חצינו רף מסוים של חזירות. כשבפלאפון מראים רווחים גבוהים ואז מקצצים בארוחת צהרים של עובדים, או כשאומרים שמנהל יקבל שתי עוגות בשעה שעובד זוטר יקבל רק עוגה אחת, אני יודע שהמאגדים הטובים ביותר שיש לנו הם המעסיקים".

רום דביר: "חצינו רף מסוים של חזירות. כשבפלאפון מראים רווחים גבוהים ואז מקצצים בארוחת צהרים של עובדים, או כשאומרים שמנהל יקבל שתי עוגות בשעה שעובד זוטר יקבל רק עוגה אחת, אני יודע שהמאגדים הטובים ביותר שיש לנו הם המעסיקים"

מדבריו של דביר קשה להבין מדוע עיני עוזב דווקא עכשיו, ברגע שבו נדמה שבזכות התשתיות שהוא הכין והתמיכה שקבלו ארגוני העובדים מאז המחאה בקיץ 2011, ההסתדרות החדשה והמאוששת עומדת לשוב ולשחק תפקיד מרכזי ביותר. הזירה שבה מתנהל כעת המאבק על התודעה הציבורית היא סביב סוגיית הפרטת הנמלים. ליום העיון שהתקיים במכון ון ליר בקיץ ושעסק ברפורמה בנמלים הוזמנו אנשי מפתח ודוברים מקשת עיסוקים רחב ביותר ביניהם רו"ח גדעון סיטרמן יו"ר דירקטוריון חברת נמל אשדוד, מאיר תורג'מן יו"ר ועד עובדי נמל חיפה,  מ"מ יו"ר ההסתדרות צבי גוטוטר, נציגי התעשיינים, חוקרים מהמרכז לצדק חברתי ודמוקרטיה ע"ש יעקב חזן שאירח את הכנס ואחרים. גם פרופ' ח"כ אבישי ברוורמן, יו"ר וועדת הכלכלה בכנסת, נוכח בדיון והגיב על דברי הנואמים. בלטו בחסרונם נציגי משרדי הממשלה. משרד האוצר, משרד התחבורה ומשרד ראש ממשלה סירבו לשלוח נציגים ובאי התייצבותם למעשה החרימו את הדיון בנושא.

כדי למלא את החסר, הכנס בהנחייתו הקפדנית והנבונה של שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי מכלכליסט, נפתח בהקרנת כתבה של ערוץ 2 שדיווחה על מסיבת העיתונאים שבה הכריזו ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, שר האוצר, יאיר לפיד ושר התחבורה, ישראל כ"ץ על הקמת רציפי נמל פרטיים. בכתבה מה-3 ביולי שעניינה הוצאת מכרזים להקמה של שני נמלים חדשים שיופעלו על ידי חברות זרות בינלאומיות בעלות הקמה של מיליארד דולר, הסביר ראש הממשלה את הטעם בבניה יקרה זו: "להכניס תחרות כדי להוריד מחירים, כדי להוזיל את יוקר המחיה בישראל, זה כלכלי מאין כמוהו, חברתי מאין כמוהו".
נימוקים אלו הופרכו על ידי הדוברים שהוזמנו לכנס בירושלים. התחרות כבר קיימת נאמר, והתחרות שקיימת לא הורידה את יוקר המחיה, מהסיבה הפשוטה שיוקר המחיה תלוי בתעריפים שקובעת הממשלה. מכאן שיש יסוד לטענה שהרפורמה עליה שמח להכריז ראש הממשלה מייצגת יותר מאשר הורדת מחירים. כשהבעה של שביעות רצון על פניו המשיך ראש הממשלה ואמר בכתבה של הערוץ השני: "אני מבקש לומר לחברי בהסתדרות ובוועדים הגדולים: זה נגמר. אין יותר. לא יהיה יותר מצב שבו אלפיים איש יחנקו את המשק".

את ההכרה ההולכת ונטענת ביום העיון כי מטרת הרפורמה היא מלחמת חורמה בוועדים הגדולים באופן ישיר ובהתאגדויות העובדים באופן עקיף גיבה למרבה ההפתעה דווקא נציג התעשיינים.

נתנאל היימן, מנהל המחלקה לכלכלת עסקים בהתאחדות התעשיינים: "בשנתיים האחרונות הייתי עשר פעמים לפחות בבית הדין הארצי לעבודה ואני זוכר רק פעם אחת שזה היה באשמת העובדים. יתר המקרים היו פרובוקציות של גורם זה או אחר בממשלה, הממונה על השכר, אגף התקציבים, בכל פעם זה היה גורם אחר שהדליק את הנמלים, אלו לא היו העובדים"

נתנאל היימן, נציג 3,000 העסקים הגדולים במשק, פתח את דבריו באומרו שאת התעשיינים לא מעניינים מודלים ולא שאלות של הפרטה או לא הפרטה, אלא האם הם מקבלים שירותי נמל. "אם לקוח בגרמניה לא יקבל את הסחורה מפיניציה או מנגב טקסטיל הוא יטלפן מיד ליצרן בתורכיה והעובדים בנגב יאבדו את משרתם". זוהי אמירה שניתן היה לצפות לה מנציג תעשיינים, אך הוא אמר גם דברים אחרים, צפויים פחות. על הכתבה ששודרה בראשית הדיון אמר היימן: "בתור אדם שהוא די ימין כלכלי, אני לא מאמין לאף שורה שהממשלה אומרת. הגורם היחיד שבדק את הצורך בנמלים נוספים היא חנ"י (=חברת נמלי ישראל). לתת את הבדיקה לחנ"י, גוף שבונה נמלים, זה כאילו לשאול את אסם כמה במבה צריך?. והתשובה שנקבל היא: הרבה!. אנחנו לא ראינו שום עבודה ממשלתית רצינית שבדקה כמה מטר רציף נמל צריכים". היימן המשיך לבקר את עבודת הממשלה: "התפרסמה הדלפה בדה-מרקר שהממונה על ההגבלים העסקיים טוען שההשלכות הכלכליות של הנמלים הן בגובה של 5 מיליארד שקל בשנה. אף אחד בממשלה" אומר היימן, "לא ראה את העבודה הזו, אף אחד לא יודע על מה מדבר הממונה על ההגבלים העסקיים". את עדותו החריפה ביותר מסר נציג התעשיינים בתשובה לשאלתו של המנחה. אמסטרדמסקי: "אתה היית מאד דיפלומטי ואני רוצה לשאול שאלה ישירה ומקווה לקבל תשובה ישירה, האם אתם בהתאחדות התעשיינים מרוצים מתפקוד הנמלים כיום"?. על כך ענה היימן בקיצור נמרץ: "בשנתיים האחרונות הייתי עשר פעמים לפחות בבית הדין הארצי לעבודה ואני זוכר רק פעם אחת שזה היה באשמת העובדים. יתר המקרים היו פרובוקציות של גורם זה או אחר בממשלה, הממונה על השכר, אגף התקציבים, בכל פעם זה היה גורם אחר שהדליק את הנמלים, אלו לא היו העובדים".

בדבריו אלו מצביע היימן על העובדה שבכירי האוצר מוכנים לשלם הרבה מאד כסף ציבורי בבניית נמל שלא ברור אם יש בו צורך על מנת לחסל וועד עובדים חזק. המחיר הוא אמנם גבוה ביותר, אך המגמה עצמה אינה חדשה. אורי יוגב, לשעבר הממונה על אגף התקציבים בשנים 2002-2004 אמר ללוי מורב בראיון לגיליון ארץ אחרת שעסק בהפרטת בתי הסוהר: "צריך להפריט את החינוך, את הבריאות, את בתי הכלא, את המתנ"סים, את הטיפול הסוציאלי, בקיצור, כל מה שזז […] הבעיה העיקרית מבחינה זו הם העובדים המאורגנים. בראיון לעיתון 'הארץ' לפני שנתיים אמרתי, שההישג הגדול ביותר שלנו היה חיסול העבודה המאורגנת בישראל. אולם, לצערי, לא הצלחנו לחסל את הסתדרות המורים" (גיליון 33, מאי 2006). עתה הגיע תורם של וועדי הנמלים.

בעוד הממשלה נאבקת בהסתדרות הכללית ובארגוני המורים צצים וועדי עובדים והתארגנויות בינוניות וקטנות. שדה המערכה של העבודה המאורגנת הוא במידה רבה התודעה של האזרחים. תהליכי ההפרטה שבהן נקטו הממשלות החל מסוף שנות השמונים הוכתבו על ידי מדיניות ניאו ליברלית שנתמכה במיאוס שחשו אזרחים רבים מן ההתנהלות הבעייתית של ההסתדרות. הסתדרות העובדים הייתה זרוע שלטונית של מפא"י וככזו דאגה לאינטרסים של הסקטור שלה: הקיבוצים, המושבים, והמפעלים ההסתדרותיים כמו בנק הפועלים, חברת הבניה סולל בונה או קופת חולים כללית. אזרחים רבים חשים עדיין כי ההסתדרות הרוויחה ביושר את השם הרע שקנתה לה, ותחושה זו לא התרופפה נוכח התמיכה של עיני באלון חסן למשל, או נוכח פרסום תלושי המשכורת של המנופאים הוותיקים בנמל חיפה. עם זאת, הביקורת הציבורית על העדר הגנה שממנו סובלים כל העובדים הלא-מאוגדים במשק הולכת ותופסת תאוצה. ביוני השנה דיווח הדה-מרקר על זינוק של 60% במספר העובדים שהתאגדו בישראל מתחילת 2013 – יותר מ-21 אלף עובדים עד יוני לעומת כ-13 אלף ב-2012. איך התחולל בפועל הזינוק במספר העובדים המעוניינים להתאגד?

לומדים לעשות משא ומתן

עמית רמון מצוות הארגון של כוח לעובדים, ארגון עובדים דמוקרטי שהוקם בתחילת 2007, מסביר: "אין ספק שלמחאה של 2011 הייתה תרומה. אי אפשר לקרוא למחאה מהפיכה סוציאליסטית כי בעיקר ראינו שם בורגנים שדרכו להם על הרגליים, כלומר, לא סיפקו להם את העושר המובטח. אך המחאה שינתה תודעה אצל הרבה אנשים שהבינו שאולי יש משהו אחר חוץ מאשר קפיטליזם חזירי". לטענת עמית, אחת הסיבות לשינוי התודעה היא עליית מספרם של עובדי הקבלן. "לפני חמש ושש שנים היו אומרים 'אה, עובדי ניקיון'. אבל כיום 10% מהמורים בישראל הם עובדי קבלן, ועוד ועוד סקטורים הצטרפו למעגל. למשל – השביתה ב'עוף הנגב'. שוחטים ובודקים במשחטות, חרדים כולם, התאגדו בכוח לעובדים. ההתאגדות של חרדים בארגון עובדים שאינו בזרם המרכזי מעיד על המגמה של התנגדות לצורת ההעסקה של עובדי קבלן".

עמית רמון הגיע לכוח לעובדים עם ההתארגנות של וועד מורי היל"ה (ראשי תיבות של השלמת לימודי השכלה), מורים של נוער נושר שמועסקים על ידי משרד החינוך באמצעות הקבלן "רשת עתיד". רמון (49) למד פיזיקה ומתמטיקה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית ואת התואר השני שלו בפיזיקה עשה במכון ויצמן. לאחר עשר שנות עבודה בפיתוח תוכנה בחברות היי טק החליט לעזוב.

איך עברת מלהיות "מורה קבלן" לפעיל התאגדויות עובדים?

המאבק בהיל"ה החל טרם זמני. מספר מורות ומנחות התקוממו נגד התנאים המשפילים שמשרד החינוך קבע למכרז לתוכנית. משרד החינוך דרש מהקבלן דאז, החברה למתנ"סים – שהיתה אגב חברה ממשלתית, להפעיל את התוכנית בתנאים מינימאליים. שכר נמוך ביותר לשעת לימוד ובנוסף, מאחר שהתשלום הוא עבור שעות לימוד הרי שבפסח או בחנוכה או במקרה שתלמיד לא הופיע לשיעור, המורה לא קיבל משכורת מלאה ומדובר באוכלוסיה של תלמידים שאינה מצטיינת בתחום ההתמדה, כידוע. היל"ה הוקמה בסוף שנות ה-80 בתבניות שונות, וכך זה התקיים פחות או יותר במשך 10 שנים".

איך אתה מסביר שרק לאחר 10 שנים הן החלו להתארגן?

התחלופה בתוכנית היא גבוהה. המורות הוותיקות הן אלו שהנהיגו את המאבק ומכאן אפשר להבין שהסקת מסקנות וגיבוש דרכי פעולה זה תהליך שלוקח זמן. הן בדקו מספר אפשרויות והגיעו למסקנה שיש להתאגד ובחרו בכוח לעובדים. אני הצטרפתי בשלב שבו פעל וועד זמני ולאחר מכן נעשיתי לחבר הוועד הראשון. אנו מייצגים מורים ומנחים בהיל"ה, כ-1500 איש ויש לנו ייצוג מבאר שבע ועד קריית שמונה, כולל יישובים ערביים. כל המורים מבינים שיש צורך בשינוי אפילו אם לא כולם נעשו פעילים.

איך התנהל הקבלן?

תחילה הם הסתתרו מאחורי הפניית האחריות למשרד החינוך. אנו טענו בפניהם שמדובר בוועד יציג, – כלומר שליש מהעובדים הם חברי הוועד – והם לא הגיבו. רק כאשר הכרזנו סכסוך עבודה הם היו מוכנים להיפגש איתנו. אנחנו ניהלנו שביתות במקביל ללובי תקשורתי ואכן המאבק הציבורי הביא לשינוי משמעותי בתנאי המכרז של משרד החינוך. לאחר המאבק משרד החינוך קבע ש-70% מהשעות שמורים שמלמדים מעבר לכמות מסוימת של שעות הינן מישרה, ומעבר לכך השעות הן במעמד של שעות אפקטיביות. לאחר שרשת עתיד זכתה במכרז הם יצרו איתנו קשר. אני חושב שהם הבינו שאי אפשר להתעלם מהוועד. בינואר האחרון נחתם הסכם קיבוצי אך עדיין צריך להיאבק על יישום שלו. לכל מקום עבודה יש את המבנה שלו, ואנחנו בוועד עובדים של מורים שפועלים במעונות פתוחים, סגורים, במסגרות חסות וברשויות המקומיות צריכים לעקוב שהקבלן ישקיע מחשבה בתכנון סידור עבודה שאינו פוגע במורה. זה חלק גדול מפעולות הוועד, זו עבודה אינטנסיבית ויומיומית.

עמית רמון מצוות הארגון של כוח לעובדים: הפעילים של כוח לעובדים לא מנהלים את המאבק בטלפון ולא מחלקים הוראות. המלווים של כוח לעובדים ישנו עם השובתים של חיפה כימיקלים במפעל. לאורך השביתה הממושכת ישבו איתם בבונקרים וגילו סולידריות ויחד עם זאת נתנו להם אוטונומיה: זה המאבק שלכם, ניתן לכם ייעוץ משפטי, אך רק אתם תחליטו. ההסתדרות עושה את זה במקומם

מהי הדינמיקה האופיינית להיווצרות של וועד עובדים?

הרבה עבודה קשה, בעיקר בשלבים הראשונים. אנחנו נסענו בכל הארץ. תוכנית היל"ה מפוזרת ב-160 מרכזים מצפון לדרום. לשם כך צריך לאתר אותם תחילה. במקרה שלנו איננו יודעים היכן הם ומי הם. ואז נסענו להיפגש עם המורים, לשכנע אותם בנחיצותו של ועד עובדים ולהחתים אותם. בהרבה מקרים אנשים חוששים. העבודה במערכת מופרטת היא מסובכת. הם עובדים ברשויות המקומיות – אבל הרשויות אינן המעסיק שלהם. ואם המורה והאדם ברשות המקומית אינם רואים עין בעין, אותו אדם ברשות מטלפן לקבלן ודורש להחליף אותו. עובדי קבלן חוששים למקום העבודה שלהם, וחוששים להצטרף להתארגנות שמא היא לא תצליח. וגם צריך לשלם דמי חבר. גם השכר נמוך וגם לשלם דמי חבר??.
במקומות קטנים או כאלו שמרוכזים באותו מקום או ברשת שכולם מכירים אחד את השני זה יותר קל. אבל גם שם צריך הרבה יוזמה. בהתחלה אולי יש התלהבות מהתודעה שדופקים אותנו – אבל אז מתעוררת השאלה כיצד פועלים? איך מנהלים מאבק מול מעסיק? איך מנהלים מאבק ציבורי?. כוח לעובדים אמנם מספק ליווי וייעוץ משפטי – אך אלו הם העובדים שצריכים לנהל משא ומתן עם המעסיקים או עם הבעלים. ניהול משא ומתן אינו בדרך כלל חלק מהעבודה היומיומית של מורים או עובדות צהרונים או טכנאים של הוט, גם ניסוח דרישות אינו שלב קל כלל. מה עושים מול הפער בין הדרישות לבין תשובת המעסיק? היכן עוברים הקווים האדומים? מה מצדיק שביתה? איך מנהלים משא ומתן כדי שלא יתקע?.

מה ההשפעה של היכולת לעשות משא ומתן על העובדים?

לומדים לעשות משא ומתן, שזה כאמור לא דבר פשוט ובעיקר לומדים על הכוח של אנשים מאורגנים. מגלים שלבעלי ההון אין כוח בלעדי, ולאנשים פשוטים יש כוח אם הם רוצים לקבוע את הגורל שלהם, אם נאמר זאת במילים גבוהות.

אתה עצמך היית פעיל ביוזמות כנגד הכיבוש. האם המעבר שלך להתאגדויות מקצועיות מסמן ייאוש מהפתרון המדיני ומעבר לשדה מאבק שנראה כאילו הוא צובר תאוצה?

ברגע שהצטרפתי לכוח לעובדים עשיתי את זה מתוך הכרה שלא מדובר במאבק צר שמתרכז במורי היל"ה. ככל שהתודעה הפוליטית שלי התפתחה הבנתי שצריך להסתכל על ההיבטים הרחבים, על המכלול שמרכיב את המערכת החברתית, לפעול בתחום הכלכלה ולא רק בהתנגדות לכיבוש. המאבקים האלו אינם נפרדים, ההפך, כולם קשורים זה לזה.

האם ההסתדרות מרוויחה מעצם קיומכם?

הם מרוויחים מהתודעה להתארגנות שתוססת בין השאר אצלנו. אני מעדיף שיתארגנו אצלנו, אבל מברך על כל התאגדות.

הפגנת שוחטים ובודקים ב"עוף הנגב": התארגנו בעזרת כוח לעובדים

הפגנת שוחטים ובודקים ב"עוף הנגב": התארגנו בעזרת כוח לעובדים

לפי מה בוחרים עובדים בתהליכי התאגדות להצטרף אליכם או להסתדרות?

התארגנויות אינן מתחילות מאידיאולוגיה אלא משיקולים מעשיים. יש שסבורים שההסתדרות חזקה, בעיקר בגלל גודלה וזה עדיף. מצד שני חוששים שההסתדרות מקדישה את רוב תשומת הלב לאיגודים הגדולים. מסיבה זו עברו אלינו חברי איגוד עובדי חיפה כימיקלים. הפעילים של כוח לעובדים לא מנהלים את המאבק בטלפון ולא מחלקים הוראות. המלווים של כוח לעובדים ישנו עם השובתים של חיפה כימיקלים במפעל. לאורך השביתה הממושכת ישבו איתם בבונקרים וגילו סולידריות ויחד עם זאת נתנו להם אוטונומיה: זה המאבק שלכם, ניתן לכם ייעוץ משפטי, אך רק אתם תחליטו. ההסתדרות עושה את זה במקומם. זה אחד ההבדלים העמוקים בינינו. בנוסף, אם בוחנים את הדמוקרטיה בכוח לעובדים, יש לזה משמעות רבה. ההסתדרות היא מעין אוליגרכיה שחותמת מעל ראשם של העובדים. הריבון של כוח לעובדים היא אסיפת הנציגים שמורכבת מנציגי הסניפים. אין מנכ"ל ואין מזכ"ל. צוות הארגון מונה 10 חברים וכל החלטה מתקבלת בהצבעה. יש כיום בערך 15 אנשים מקבלי שכר והם רכזי המטות: ירושלים, דרום, צפון ומרכז. יכול להיות שמתבונן מבחוץ יתקשה לראות את המשותף לקבוצות שמתאגדות בכוח לעובדים: מרצים באוניברסיטה הפתוחה, עובדות צהרונים בירושלים, טכנאים בהוט, שוחטים-בודקים חרדים ועוד. אבל המשותף הוא התודעה המעמדית שנוצרת, וההכרה בחיוניות ובכוח של העבודה המאורגנת. שוויון זה, יחד עם הדמוקרטיה העמוקה, הם שמשפיעים על החלטותיהם של עובדים להצטרך לכוח לעובדים.

רום דביר: מפגין מקצועי

"עובדי הנמל הם כלבי השמירה של העבודה המאורגנת"

רום דביר מתקומם כנגד הטענות על פיהן ההסתדרות מטפחת את הוועדים הגדולים ואף משתפת פעולה עם הסתאבותם: "הדה-לגיטימציה שנוצרה כלפי הוועדים החזקים פועלת בסופו של דבר כנגד העובדים החלשים. כולם אוהבים את החלשים, המסכנים. עבודה מאורגנת זה נהדר כל עוד אתה חלש ורצוי רוסיה עובדת ניקיון בבאר שבע. אבל כאשר האיגודים הם בעלי כוח פתאום אומרים: יש להם תלושים מרקיעי שחקים והם אוכלים סטייקים. ובנוסף על הכל, נפוטיזם. אין ספק שההסתדרות תרמה לדימוי הזה. אבל צריך גם לזכור שלפני כמה שנים, אחרי חודשים של הלנת שכר לעובדי הרשויות המקומיות, מי שסיים את המשבר הזה היה אלון חסן. הפגנות לא עזרו, אפילו לפני החגים לא שילמו את השכר ברשויות. עובדי נמל אשדוד, אלו ששכרם שולם בזמן השביתו את הנמל לכמה שעות, והכסף נכנס לחשבונות הבנק של עובדי הרשויות המקומיות.. אז כן. אני אגיד משהו לא פופולרי: עובדי הנמל הם כלבי השמירה של העבודה המאורגנת ונאכיל אותם סטייקים כך שעובדי הרשויות המקומיות שלאף אחד לא אכפת אם הם שובתים יוכלו לשלם סוף סוף את החוב במכולת. או דוגמא אחרת: ההנהלה של חברת הקייטרינג "שפע" לא הסכימה לשבת עם ההתאגדות למשא ומתן. התברר שהם מכינים אוכל לחברת חשמל. אז יום אחד וועד עובדי חברת החשמל דאג לסנדוויצ'ים וכל העובדים לא נכנסו לחדר האוכל – תוך כמה שעות ההנהלה של חברת הקייטרינג "שפע" ישבה עם נציגי העובדים למשא ומתן".

ובכל זאת, התחרות שהציב כוח לעובדים להסתדרות הניעה את ההסתדרות להקים ב-2010 את האגף שמרכז רום דביר, חבר תנועת דרור ישראל, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, שההפגנה הראשונה שלו היתה בגיל 13 .

רום דביר: "ההתארגנויות החלו לגאות לפני המחאה ולדעתי הם שגרמו בעקיפין למחאה. מאבק העובדים הסוציאליים היה ברחוב שנה לפני המחאה, וכך גם מאבק הרופאים. המאבקים האלו לכאורה אינם קשורים, אך הם תרמו לשינוי התודעה הציבורית"

"ההתארגנויות החלו לגאות לפני המחאה ולדעתי הם שגרמו בעקיפין למחאה. מאבק העובדים הסוציאליים היה ברחוב שנה לפני המחאה, וכך גם מאבק הרופאים. המאבקים האלו לכאורה אינם קשורים, אך הם תרמו לשינוי התודעה הציבורית. העבודה שלנו היא בית ספר לאזרחות פעילה. אנשים צריכים לראשונה לעמוד עם מגאפון. אני מפגין מקצוען. אני יודע להכריז סיסמאות, אבל העוזרים המשפטיים שהתארגנו לפני זמן לא רב, עמדו והסתכלו במבוכה אחד על השני. לקח זמן עד שהם התחילו לתרגל את הרחוב.

איזה משוכה צריכים עובדים צעירים לעבור כדי להתארגן?

יש משהו מאד לא סקסי בעבודה מאורגנת. זה אפור. הרחוב והפוליטיקה עשויים להיות עיסוק מלהיב. אבל אחר כך צריך לשבת עם עורכי דין, רואי חשבון, ליצור יש מאין תרבות של ועד, תרבות של התארגנות. אני אומר: 'חבר'ה, זה מה שרציתם, זה לא חיי זוהר'. קשה לעבור את השלב הזה. לצעירים יש פחד מפני השתלבות בממסד. הפשרה היא שלב קשה מאד. זה נכון שהיתה הסתאבות בהסתדרות, אבל בכל זאת כדאי להתארגן וליצור עבודה בטוחה שיש בה ערבות הדדית למרות האכזבות ויש אכזבות. מה שאנחנו רואים עתה הוא שאנשים מחפשים התחברות, מחפשים קהילה. תחילה הם מתגוששים בינם לבין עצמם ואחר כך מול המעסיק, מול הסמכות.

מיהם מובילי ההתארגנויות החדשות?

אני רואה במאות המנהיגים המדהימים שמובילים את ההתארגנויות מנהיגות ישראלית חדשה. למשל – מיה יניב מובילת ההתארגנות בסלקום. היא אספה אדם לאדם עד שהצליחה לארגן מקום עבודה של 6000 עובדים. היא אישה – וועדי העובדים הם גבריים ברובם –היא אקדמאית, בסוף שנות העשרים שלה. היא לא צמחה בתנועת נוער, לא חונכה להיות מנהיגת פועלים. היא אישה צעירה שעבדה בשיווק ויש לשער שהתכוונה להשתלב במעמד הביניים.

מה הצית את ההתקוממות שלה?

היא ראתה את המאבק של פלאפון. אחד ההישגים החזקים שלנו היא הפסיקה של בית המשפט תוך כדי המאבק בפלאפון שקבעה שלמעסיק אין חופש ביטוי בהתייחסות להתארגנויות. לפני כן, למשל, המנכ"ל של כלל כתב איגרת לעובדים ובה פרסם את הפקס שלנו והמליץ לעובדים שחתמו, לשלוח מכתבי ביטול. אחרי הפסיקה, מנכ"לים לא עושים זאת יותר. בחברת הביטוח מגדל איגדנו 1,300 עובדים תוך 24 שעות. ההנהלה לא הפריעה. זה מוכיח שעובדים מעוניינים להתאגד, אם לא מפחידים אותם.

 

אודליה כרמי, צירה בוועד העובדים הסוציאליים: "לפני שלוש שנים עברתי ללוות שתי התאגדויות חדשות בתחום של שירותי הרווחה המופרטים ובשבועות האחרונים אני מאד פסימית וגם מרגישה אשמה. עשינו דרך ארוכה לשכנע עובדים ועובדות, ולהציג בפניהם את המציאות המופרטת ואת הכוח שבהתאגדות. אבל לדעתי, ההסתדרות לא עשתה מספיק. אמנם חל שינוי באגף להתארגנויות עובדים בהסתדרות, אבל לא מספיק"

אודליה כרמי, צירה בוועד העובדים הסוציאליים: "לפני שלוש שנים עברתי ללוות שתי התאגדויות חדשות בתחום של שירותי הרווחה המופרטים ובשבועות האחרונים אני מאד פסימית וגם מרגישה אשמה. עשינו דרך ארוכה לשכנע עובדים ועובדות, ולהציג בפניהם את המציאות המופרטת ואת הכוח שבהתאגדות. אבל לדעתי, ההסתדרות לא עשתה מספיק. אמנם חל שינוי באגף להתארגנויות עובדים בהסתדרות, אבל לא מספיק"

 

אודליה כרמי היא עובדת סוציאלית קהילתית, מנהלת תכנית "מוטב יחדיו" בעיריית באר שבע וצירה בוועד ארגון העובדים הסוציאליים. יחד עם חבריה בתא צ"ח (צדק חברתי) באוניברסיטת בן גוריון הם יזמו את הקמת ועד עובדות הניקיון הראשון בארץ, שהתאגד ביוני 2009. את סיפור ההתאגדות הזה היא שטחה במאמר "ניצחון שבא מלמטה", בגיליון 53 של ארץ אחרת: "כולנו עובדי קבלן – על גזילת הזכויות של העובדים בישראל".

שאלנו אותה מה קרה מאז, ומהם הסיכויים של התאגדויות עובדים להיעשות כוח חברתי- כלכלי בישראל בעשור הבא. בתשובתה, אודליה כרמי מציירת תמונה הרבה פחות ורודה.

"לפני שלוש שנים עברתי ללוות שתי התאגדויות חדשות בתחום של שירותי הרווחה המופרטים ובשבועות האחרונים אני מאד פסימית וגם מרגישה אשמה. עשינו דרך ארוכה לשכנע עובדים ועובדות, ולהציג בפניהם את המציאות המופרטת ואת הכוח שבהתאגדות. אבל לדעתי, ההסתדרות לא עשתה מספיק. ידעתי את היתרונות והחסרונות של כוח לעובדים מול ההסתדרות וקיוויתי שאם נעזור להסתדרות ונביא להם התארגנויות על מצע של כסף – וזה מה שעשיתי – אז תתחולל פריצת דרך בתנאי ההעסקה של העובדים בעמותות ובארגונים החברתיים. רק כדי לסבר את האוזן: עובדת סוציאלית במשרה מלאה ב"אנוש" (עמותה שמטפלת בנפגעי נפש משתכרת 4500 ש"ח בחודש. זה לא פלאפון, זה לא הנמלים וההתארגנות מתפספסת. זה לא משום שאין כוונות טובות. אבל זה עובד לאט. הייתי מפוכחת, אמרתי להם שההסתדרות לא מיד עובדת עם יד על הדופק, אבל נשארתי עם הרגשה של כשלון ואשמה. עובדים סוציאליים, מדריכים ומטפלים בעמותות של שירותי רווחה מופרטים, מתמודדים עם מצבים אנושיים שונים מאלו של עובדי התעשייה. עובדת סוציאלית שמודרכת על ידי המנהלת נתקלת בקושי להסתיר ממנה את מהלכי ההתאגדות. העמותות מפעילות לחץ כבד על המנהלים שלא להתאגד עם העובדים. זה לא קל לשמור על חשאיות בתנאי עבודה של עובדים סוציאליים או מדריכים ויש חשש שמא ההתאגדות תשבש קשרים אישיים וחשש שהצד המקצועי ייפגם. וזה נוסף על הקושי בכלל של העבודה הטיפולית בתנאים של הפרטה. אחרי שקמה התאגדות עובדים ב"אנוש" ראינו פניה עצומה של אנשי הרווחה, אבל אין מספיק כוח אדם ללוות אותן. יש התאגדויות שרשומות על הנייר. האגוד לכאורה קיים, אך האם מתקיים משא ומתן עם ההנהלה? וכמה עובדים עדיין מאוגדים כשפעילות הוועד רדומה? אני צירה בוועד העובדים הסוציאליים וחלק מהבעיות של "תחזוקת" וועד עובדים פעיל אני רואה אצלנו באיגוד. כן. חל שינוי באגף להתארגנויות עובדים בהסתדרות, אבל לא מספיק.

מאיר תורג'מן, יו"ר וועד עובדי נמל חיפה הציג את עמדותיו בכנס בון ליר, כמו בתקשורת בצורה מרשימה ומשכנעת, ממלכתית אפילו. הוא הודה שבעבר נהגו להשבית את הנמל בשל "עלבון", אבל הבטיח לנו שהם "התבגרו" מאז. הוא הודיע שהם מתכוונים לפנות למשרד ליחסי ציבור כדי להעביר לציבור את המסר שוועדי הנמלים הם ציבור עובדים אחראי שמעוניין לשרת את היצואנים, היבואנים ואת כלל בית ישראל. אם כך, ייתכן שהמצב כיום דומה למשל של איזופוס על האריה והעכבר. אם עד היום נדמה היה שכלל העובדים המאוגדים נשענים על הוועדים הגדולים, הרי שהציידים במשרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר פרסו לנמלי הים מלכודת בדמות רציפים פרטיים שמופעלים על ידי חברות בינלאומיות ורק העכברים – שבסיפור שלנו הם אלפי עובדים שמעוניינים בהתאגדות הם אלו שעשויים לכרסם את הרשת, כלומר, להפיח רוח רעננה בתודעה הציבורית שעשויה למנוע את הפרטת הנמלים והפרטות נוספות.

 

נעמה צפרוני היא עורכת משנה של "ארץ אחרת" ומורה לצ'י קונג

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה