דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
נובמבר 2001 | / מהדורה 07

האיסלאמיזציה של האנטישמיות

החל מן המאה ה-19 חלחלו רעיונות אנטישמיים מן המערב אל עולם האיסלם. הקמתה של מדינת ישראל העצימה את האיבה והחשד הערביים והחדירה לשיח הערבי אנטישמיות בסגנון נאצי. הסכמי אוסלו לא צמצמו את מימדי האנטישמיות אלא להפך, הרחיבו אותם. ישראל היתה לסוכן הגלובליזציה האמריקנית

מיד אחרי מתקפת הטרור על מגדלי התאומים, ב-11 בספטמבר, החליט לפתע שיח' מוחמד אל-ג'מיע, האימאם של מרכז התרבות האיסלאמי והמסגד של ניו-יורק, לחזור למצרים. בתפקידו כאימאם של ניו-יורק, השתתף אל-ג'מיע במפגשים בין-דתיים רבים עם אנשי דת נוצרים ויהודים, והפגין נועם הליכות ומתינות רעיונית. לכן נדהמו חבריו ועמיתיו בניו-יורק כששמעו, כמה ימים לאחר עזיבתו הפתאומית, על ראיון שבו האשים את "היהודים" בכך שתכננו את המתקפות על ארצות-הברית במטרה להטיל דופי באיסלאם.

הראיון פורסם באתר האינטרנט הלא-רשמי של מכללת אל-אזהר, המוסד החשוב ביותר להשכלה גבוהה בעולם המוסלמי, וחשף השקפת עולם שמבוססת על קריאה מוסלמית ב"פרוטוקולים של זקני ציון". אל-ג'מיע טען שהאמריקאים "ידעו היטב שהיהודים עומדים מאחורי המעשה המכוער הזה" – כלומר, המתקפה על מגדלי התאומים – אך לא יכלו לתת לכך פומבי משום שהציונים שולטים בכול, במנגנון קבלת ההחלטות הפוליטי, בכלי התקשורת הגדולים ובמוסדות הכלכליים. היסוד היהודי הוא כפי שאללה תיאר אותו", המשיך. "כל רצונם להשחית את הארץ… מאז ומתמיד הפרו חוזים ללא הצדקה, רצחו את הנביאים ובגדו באמונה… בעודם מפיצים שחיתות, דברי כפירה, הומוסקסואליות, אלכוהוליזם, סמים. הם עושים זאת כדי לכפות על העולם את מנהיגותם ואת הקולוניאליזם שלהם".

"ההוכחה" של אל-ג'מיע לאחריותם של היהודים למתקפות מורכבת משילוב משונה של רגשי נחיתות ערביים ושל הערכה מופרזת באשר לעוצמה היהודית: "אם נבחן את המקרה מקרוב, נמצא שרק היהודים מסוגלים לתכנן אירוע כזה, משום שהוא תוכנן בדיוק רב ביותר – כזה שאוסאמה בן לאדן או ארגונים ומנגנוני מודיעין מוסלמיים אחרים אינם מסוגלים להם".

ישראלים מודעים זה כבר, אמנם במעורפל, לקיומה של אנטישמיות ערבית; רובנו ראינו קריקטורות בסגנון "דר-שטירמר", המתפרסמות לעתים קרובות בעיתונות המצרית הגדילה לעשות תוכנית הטלוויזיה החדשה המציגה את שרון כשותה את דמם של ילדים פלשתינים. אך אינתיפאדת אל-אקצא, ואולי יותר מכך, המתקפות בניו-יורק ובוושינגטון, הבהירו לרבים מאיתנו את היקפה של התופעה ואת עוצמת הסכנה הטמונה בה. לקח חשוב מן השנה האחרונה הזו הוא שישראל היתה צריכה להתייחס ברצינות רבה יותר להסתה הפלסטינית, כשם שעל ארצות-הברית היה לשקול בכובד ראש את הכרזת המלחמה של בן לאדן על המערב. למלים יש משמעות ומשקל. תיאורם של היהודים כעם שְׂטָני שמבקש להרוס את האיסלאם ולשעבד את האנושות עשוי לשמש אות אזהרה לכך, שהפעלת נשק להשמדה המונית כנגד ישראל הנו צעד שאין להוציאו מכלל אפשרות.

ההתמקדות המשונה הזו ביהודים ובישראל אינה ייחודית למוסלמים. בביקור שערכתי לאחרונה בניו-דלהי, הודו, נפגשתי עם אצ'ין ואנאייק, אחד האינטלקטואלים הבולטים בשמאל ההודי. במשך כמה שעות דיבר ואנאייק בחריפות מרשימה על ההיסטוריה של המחצית השנייה של המאה העשרים, על כלכלה ועל אכזבתו של העולם השלישי מן ההבטחה הקפיטליסטית. כשעלה לבסוף הנושא של ישראל, נעשה ואנאייק כולו אש להבה: "הולדתה של ישראל היא בחטא קדמון, עוול היסטורי נורא". הוא התעקש, שרק חיסולה יוכל לכפר על החטא הזה. טענתי כנגדו שכמעט כל מדינת לאום נולדה כתוצאה מעוול היסטורי כלשהו, ושראוי לקחת בחשבון גם את השואה ואת סירובם של הפלסטינים להסכים לתוכנית החלוקה של האו"ם. אזכּוּר השואה הכעיס אותו עוד יותר. הוא האשים אותי בכך שאני משתמש בשואה כבמשקל-נגד לטרגדיה הנמשכת של הפלסטינים. "בתור מי שחוו את השואה, אתם מכל העמים הייתם צריכים להתנהג אחרת", נזף בי. ציינתי בפניו שרציחתם של מיליוני קרובי משפחה אינה מביאה בהכרח לשיפור רגישותו המוסרית של עם. אמרתי שאני מוכן בהחלט לשקול מחדש את חיוניותה של מדינת הלאום, אך איני סבור כי היהודים אמורים ליזום את העניין באופן חד-צדדי.

מה שהדהים אותי במפגש הזה היה מידת השכנוע של ואנאייק בטענה שלפיה ישראל היא מקרה מיוחד, שהעוול שעשתה יותר עמוק או יותר "קדמון" , ולפשעיה משקל יותר גדול על מאזני הצדק מאלה של כל מדינה אחרת. היה נדמה שגם וואנאייק טוען שיהודי אינו רשאי עוד להשתמש בשואה כדי להסביר את מהלך האירועים בעקבות מלחמת העולם השנייה.

שכיחותם של רעיונות מעין אלה בקרב אינטלקטואלים מן השמאל בעולם השלישי הודגמה היטב בוועידת האו"ם על הגזענות, שנערכה הקיץ בדרבן. אך דרבן, שהתמקדה כמעט באופן בלעדי בפשעי ישראל, לא היתה מתרחשת כלל אלמלא גויס השמאל באופן פעיל על-ידי נציגי המדינות המוסלמיות. כפי שדיווח לאחרונה "ניו-יורק טיימס", "איגוד עורכי-הדין הערבי הפיץ בוועידה חוברות שהכילו קריקטורות אנטישמיות של יהודים אשר מלתעותיהם נוטפות דם". הוועידה על הגזענות בחרה להתעלם מכך.

תפקיד מפתח

הצורה הארסית של האנטישמיות, הנפוצה מאוד כיום בעולם המוסלמי, היתה קשורה במשך מאות שנים במורשתו של המערב הנוצרי. בנצרות יוחד ליהודים תפקיד-מפתח: הם היו רוצחיו של המשיח, וחלק מן הנוצרים האמינו שהם משחזרים את הרוע האולטימטיבי הזה בשתיית דם נוצרי בכל פסח. באיסלאם, לעומת זאת, נתפשו היהודים יותר כשלומיאלים מאשר כרוצחי אל: השבטים היהודיים של ערב התנגדו למוחמד, אך הובסו ללא קושי. הקוראן מכיל קביעות חריפות רבות ביחס ליהודים, אך השורה התחתונה באיסלאם היתה תמיד שהיהודים מוגנים תחת הדין המוסלמי כל עוד הם מקבלים את הסמכות הפוליטית המוסלמית ואת המגבלות החברתיות והפוליטיות הנובעות מכך. תמיד היו דעות קדומות כנגד היהודים, ובתקופות סוערות הן תועלו לא אחת לאלימות; אך חיי היהודים תחת השלטון המוסלמי התאפיינו גם בתקופות ארוכות של שיתוף פעולה ושקט יחסי.

ברנרד לואיס – אחד החוקרים הגדולים ביותר של ההיסטוריה המוסלמית – קובע שרעיונות אנטישמיים החלו לחדור לעולם הערבי עם התפשטותו של האיסלאם אל תוך המערב. את האנטישמיות, ואת רעיון עלילת הדם בכללו, החדירו למזרח התיכון נוצרים שהתאסלמו ונוצרים יוונים-אורתודוקסים שמצאו עצמם תחת שלטון מוסלמי. ערבים-נוצרים, שבאו במגע תדיר עם נוצרים מערביים במחצית הראשונה של המאה ה-19, טפלו אינספור עלילות דם על היהודים שחיו באימפריה העותומאנית. פעמים רבות שימש הכסף כגורם המניע, כתוצאה מיריבות עסקית בין היהודים לנוצרים. נסיונות להלהיט את הרוח הערבית כנגד המיעוט היהודי "זכו לעידוד פעיל של שליחים מערביים מסוגים שונים, קונסולריים, מסחריים, כנסייתיים ומיסיונריים", כותב לואיס בספרו "שֵׁמים ואנטישמים". ואילו עלילות דם לוּו לא פעם בקריאות לחרם כלכלי. בעלילת הדם של דמשק מ-1840 – המקרה הידוע ביותר מסוגו בעולם הערבי – העלו את ההאשמה הכוזבת נזירים קפוצ'ינים, והקונסול הצרפתי גיבה אותם באופן נמרץ וקולני. לעתים קרובות השלטונות המוסלמיים דווקא ניסו לרסן את עלילות הדם, ואינטלקטואלים מוסלמים תקפו את הדעות הקדומות הנוצריות בעיתונים ובכתבי-עת.

כתבים אנטישמיים אירופיים תורגמו לערבית לראשונה במחצית השנייה של המאה ה-19. רובם הופיעו במקורם בצרפתית; את כולם תרגמו ופרסמו חברים בקהילה הערבית-נוצרית. תרגום ראשון כזה פורסם בביירות ב-1869, והתיימר להביא את וידוייו של רב מולדבי שהשתמד וסיפר על זוועות הדת היהודית. הפרוטוקולים הידועים לשמצה של זקני ציון הומצאו ב-1895 בפאריס, כנראה על-ידי המשטרה החשאית של הצאר הרוסי, ותורגמו לערבית בפעם הראשונה על-ידי ערבי-נוצרי. הם פורסמו בבטאון הקהילה הלטינית בירושלים ב-1926, אך רק ב-1951 תורגמו על-ידי מוסלמי, בקהיר. לפי עדותה של עיתונאית ששבה לאחרונה מירדן, תרגום אנגלי של "הפרוטוקולים" נמכר כעת בכל בית-מלון שהתארחה בו.

בהדרגה החלה המחשבה האנטי-ציונית לתפוס מקום מרכזי אצל כותבים ועיתונאים ערבים, ואלה העלו רעיונות שהכינו את הקרקע לשילובן של תימות אנטישמיות ואנטי-ציוניות. כפי שכותב ברנרד לואיס, "התיאוריה, שלפיה הציונות שמה לה למטרה להקים אימפריה יהודית ולא בית לאומי יהודי, חזרה פעם אחר פעם אצל פולמוסנים. נפוץ גם הטיעון, שלפיו הציונות והבית הלאומי היהודי אינם אלא בובות או סוכנים בידי כוח אימפריאלי זה או אחר". תחילה הואשמו הציונים בשירות האינטרסים הגרמניים או הצרפתיים, אחר-כך בשירות האינטרסים של הבריטים או הרוסים, ולבסוף – בשירות האינטרסים האמריקאיים.

בשנות השלושים, כמעט שני עשורים אחרי שהצהרת בלפור העצימה את האיבה והחשד הערביים, חדרה לעולם הערבי אנטישמיות בסגנון נאצי. באופן טכני, השתייכו גם הערבים לגזע "השמי" המתועב, אך השנאה לבריטים ולצרפתים היתה משותפת לגרמנים ולערבים. לראש הרשימה הזו נוספו כעת היהודים. בתחילת ימיו של הרייך השלישי נחשבה מולדת יהודית בפלשתינה לאתר נוח להשלכת יהודי אירופה, אך במהרה צמחה ברית בין מנהיגים ערבים אנטי-ציונים לבין הנאצים, שהתבססה על שנאה משותפת ליהודים. מנהיגים משני הצדדים בחרו להתעלם מהשלכותיה של האנטישמיות כפי שהוצגה ב"מיין-קמפף". מאמר שהתפרסם בבטאון המפלגה הנאצית ב-1937 הסביר שהערבים עברו "אריאניזציה" חלקית לפחות, משום שדמם נמסך בדם ארמני וקווקזי.

הנאצים השתמשו במשדרי רדיו רבי-עוצמה כדי לשדר תעמולה לעולם הערבי; מתקפות על האויב היהודי המשותף תפסו חלק מרכזי בתעמולה זו. במקביל, חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים ומנהיג הוועד הערבי הפלסטיני העליון, שאף חי במדינות הציר בשנות המלחמה, אמר שבטווח הארוך, לאחר שיימָנע יישובה של פלסטין בידי יהודים, מטרתו היא להוביל בצוותא עם גרמניה מלחמת איסלאם קדושה כנגד יהדות העולם, שתסתיים בפתרון סופי של הבעיה היהודית.

מהומות רצחניות נגד היהודים בעיראק ב-1941, ובמצרים, בסוריה ובלוב ב-1945, כמו גם מעשי טבח בחַלַבּ ובעדן ב-1947, הדגימו כיצד השילוב של התעמולה האנטישמית הנאצית, האקטיביזם של המופתי והמתיחות הגוברת עקב צמיחתה של מדינה יהודית בפלשתינה מטשטש כל הבחנה בין אנטי-ציונות לאנטישמיות. צורות חדשות של לאומיות ערבית גם הן הפחיתו את מידת הסובלנות כלפי קבוצות מיעוטים, שחיו בתחומי האימפריה העותומאנית.

טראומה מרכזית

הסכסוך המתמשך בין מדינות ערב לישראל המשיך לייצר מבול של ספרות אנטישמית מסוגים רבים ושונים. חלק ממדינות ערב הושפעו בשנות החמישים מן החדירה הסובייטית למזרח התיכון. במדינות אלה עברה המתקפה על הציונות והיהדות להתמקד בהאשמות בגזענות. יהודים תמיד היו "גזענים", הוכיחו מסות מלומדות, אולי אפילו מסיבות גנטיות. אך לצד ההאשמה "החילונית" הזו, החלה להתפתח לאִטה מגמה נוספת: איסלאמיזציה של האנטישמיות. הקוראן והחדית (דברי הנביא שלא נכנסו לקוראן) נקראו מחדש באור שונה, שנועד להדגיש ולהבליט תימות אנטישמיות אפשריות. הקונפליקט בין מוחמד לשבטים היהודיים – אירוע מינורי באיסלאם המסורתי – נהפך בידיהם של חוקרים מוסלמים במצרים ובמקומות אחרים לטראומה מרכזית ולאות וסימן לבאות: נסיונם המתמשך של היהודים לחתור תחת האיסלאם.

תבוסתם המשפילה של צבאות ערב בידי ישראל ב-1956 וב-1967 העצימה את האנטישמיות הערבית. את התבוסות היה אפשר להסביר רק באמצעות רוממותם של היהודים, כפי שעשו כבר כמה נוצרים, לדרגה של מי שמייצגים רוע קוסמי. באופן אירוני, היה זה דווקא מרכז המחקר של אש"ף שהשמיע לא פעם קול של שפיות בשנות השישים והשבעים, וביקר בחריפות כותבים ערבים בגין הסתמכותם על זיופים ועל סילופים ידועים לשם תקיפת היהדות והיהודים.

מכחישים את השואה

במשך שנים רבות האנטישמיות הערבית כמעט לא זכתה לשמש נושא למחקר רציני בישראל. לבד מעבודתו החלוצית של יהושפט הרכבי, שעסקה בגישות ערביות לישראל, לא נכתב רבות על האנטישמיות הערבית. חֶסֶר זה תוקן באופן חלקי לפני עשר שנים, עם פתיחתו של המרכז לחקר האנטישמיות באוניברסיטת תל-אביב, שהוביל פרויקט מיוחד לחקר האנטישמיות בעולם הערבי. אסתי וֵבּמן, שעבדה על הפרויקט הזה מתחילתו, משתפת פעולה עם ד"ר מאיר ליטבק ממרכז דיין, בחקירה של הכחשת השואה בעולם הערבי.

אחת הסוגיות המבהילות ביותר בכל הקשור לעולם הערבי בן-זמננו, לפי ובּמן וליטבק כאחד, היא שהסכמי אוסלו לא צמצמו את ממדי האנטישמיות אלא להפך, הרחיבו אותם. חלק מן המנהיגים מיתנו את הרטוריקה האנטישמית שלהם בעקבות אוסלו, אך בדרשות יום השישי במסגדים ובעיתונות הפופולרית, חזון "המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס חיזק את התפישה כאילו ישראל משמשת ראש חץ בדרך לשליטה יהודית עולמית. המציאות המתפתחת של גלובליזציה כלכלית בשנות התשעים תרמה אף היא להתפשטות האנטישמיות. כמה הוגים ערבים תפשו את ישראל כשוטר האזורי של אמריקה, המעצמה שנחושה בדעתה להשיג שליטה כלכלית עולמית. אחרים ראו את הדברים מן הכיוון השני: היהודים הם אלה שמשתמשים בארצות-הברית, כדי להפיץ סדר כלכלי בשליטה יהודית בעולם כולו. מכל מקום, הגלובליזציה הכלכלית ותרבות הצריכה העולמית נתפשו כאיום על האיסלאם. החרדה האיסלאמית מפני חשיפת העולם הערבי לתרבות המערב מצאה את ביטויה בהתנגדות לתהליך השלום וליהודים. רעיון השליטה היהודית בכלכלה ובתקשורת האמריקאית כבר הושרש עמוק בעולם הערבי, והגלובליזציה נתפשה כהוכחה לאמיתות "הפרוטוקולים", לנכונות הטענה שהיהודים אכן משתלטים על העולם.

לפלסטינים במיוחד, אומרת ובּמן, הביאו הסכמי אוסלו לא פעם לצמצום חופש התנועה, כתוצאה מחלוקתה של הגדה המערבית לאזורים A, B ו-C. פלסטינים רבים נאלצים להיתקל במחסומי צבא ישראליים בין ביתם-הם, למשל, לביתם של קרובי משפחתם, ולעתים קרובות המפגשים האלה אינם נעימים במיוחד. הפלסטיני הממוצע לא ראה כל רווח כלכלי מן ההסכמים, בניגוד לתקוות שטופחו לקראתם. אוסלו עצמה החלה להיתפש על-ידי פלסטינים רבים כהוכחה למציאות מזימתית, שבה מראית-העין הפוכה לאמת. אוסלו היתה, למעשה, כניעה לישראל ולארצות-הברית, במסווה של הסכם שלום היסטורי.

עוד לפני ההתנגדות להסכמי אוסלו, שללה אמנת החמאס כל פשרה עם ישראל. על כף המאזניים של הסכסוך במזרח התיכון הונח לא רק עתידה של פלסטין, אלא תוצאת המאבק הקוסמי בין היהודים לאיסלאם. סעיף 22 לאמנת החמאס, כפי שמצטט אותו ליטבק במאמר על האיסלאמיזציה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מבוסס ישירות על "הפרוטוקולים". האמנה מתארת כיצד כספם של היהודים מאפשר להם לשלוט בתקשורת העולמית, וכיצד הקימו ארגונים חשאיים בעולם כולו – כמו הבונים-החופשיים ומועדון 'רוטרי' – "כדי להשמיד חברות ולהגשים את הציונות". הם "ארגנו הפיכות בכל העולם במטרה להגשים את מטרתם". אך לאלוהים, על- פי גירסת החמאס, יש תוכניות אחרות. איברהים קוּקה – אחד ממקימי הארגון – ניסח את התוכנית האלוהית באופן מקפיא דם. אלוהים לא השיב את היהודים לפלסטין, אומר קוקה, "כדי שתהיה להם בית ואדמה, אלא כדי שתשמש להם בית-קברות, כדי שיוכל לפטור את העולם כולו מן המזיק הזה".

ניסוח מחדש של הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמלחמת דת בין טוב לרע עושה דה-לגיטימציה של כל אפשרות לפשרה. אדמת פלסטין, לפי החמאס, היא "ואקף" – הֶקדֵש דתי ששייך לאומה האיסלאמית כולה עד ליום הדין ותחיית המתים. מכאן, ששום דור או חלק מן השלם האיסלאמי אינו רשאי לנהל עליה משא ומתן. ליטבק גורס שהתיאור הזה של פלסטין הוא "מסורת בדויה"; אין לו כל בסיס בשריעה – הקוד הדתי של האיסלאם.

"תגלית" נוספת היא הכחשת השואה. כבר ב-1945 טענו נציגים של הליגה הערבית ש"היהודים לא סבלו יותר מכל אחד אחר" במהלך מלחמת העולם השנייה. מאז הפכה הכחשת השואה למרכיב קבוע בתרבות הערבית השלטת, כשדמויות מרכזיות כגמאל עבד-אל-נאצר והמלך פייסל מסעודיה ממלאות תפקיד פעיל בהפצת המסר, שלפיו השואה היא שקר או גוזמה פראית. התנועות האיסלאמיות בקרב הפלסטינים נעות בין ביטויי הוקרה להיטלר על שהרג את היהודים, לבין הכחשת עצם קיומה של השואה. בשנה שעברה אמר המופתי הנוכחי של ירושלים את הדברים הבאים: "שישה מיליון מתו? בואו נפסיק עם סיפורי המעשיות האלה, שהיהודים מנצלים אותם לקניית הזדהות בינלאומית עם ישראל". אש"ף, או לפחות כמה מחבריו הבולטים, נקט קו פעולה אחר, וטען שהציונים והנאצים תכננו את השואה יחדיו. אבו-מאזן – ממסמך "ביילין-אבו-מאזן" – כתב ב-1982 את הדוקטורט שלו באוניברסיטת מוסקבה על שיתוף הפעולה הציוני-נאצי לחיסול יהדות אירופה. כשנשאל לאחרונה בתוכנית ראיונות פלסטינית אם הוא חוזר בו מדבריו בנושא, אמר אבו-מאזן שהוא מוסיף לעמוד על דעתו.

המיתוס הפך למציאות

ההתקפות של 11 בספטמבר ותוצאותיהן איחדו את האיסלאם סביב צורה ארסית וקונספירטיבית במיוחד של אנטישמיות. התהליך, שהחל בתרגום מסות אנטישמיות מצרפתית לערבית על-ידי ערבים-נוצרים, הושלם כעת. בן לאדן הצליח – לפחות בעיני ההמונים המוסלמים – לפתוח במלחמה בין האיסלאם לכוחות האופל העולמיים. כדי לצבוע את המערב בשחור בלי להרחיק אוהדים פוטנציאליים מבין הנוצרים של אירופה, טוענים סניגוריו של בן לאדן שמלחמת העולמות הזו אינה מכוונת נגד המערב אלא נגד תמיכתו במדינה היהודית, ושהיהודים הם אלה שדוחפים את המערב למלחמה. האיסלאם, שאינו עוד חסר אונים, נלחם כנגד זקני ציון הרוכבים על גבה של ארצות-הברית. המיתוס הפך למציאות.

מה אפשר לעשות לנוכח תחייתה של האנטישמיות בעולם הערבי? ראשית, חשוב לזכור שתמיד היו בו כיסים של התנגדות לאנטישמיות. שנית, אפשר למצוא נחמה מסוימת ברדידותה היחסית של המסורת האנטישמית המוסלמית. בכפוף לקיומו של זרז מתאים, זכרונות של סובלנות מוסלמית יוכלו אולי להחליף את הארס הנוכחי; האנטישמיות המוסלמית הקיצונית היא בת פחות ממאה שנים.

אך מה שחשוב ביותר, אולי, הוא שישראל והיהודים צריכים להפסיק לשקוע בפסיביות לנוכח גילויי אנטישמיות. מלים צריכות להילקח ברצינות, בהתאם לעוצמתן. נדרשת מלחמה תקיפה וחסרת בושה באנטישמיות ובהכחשת השואה. יש לדחות תופעות אנטישמיות, כמו האיסור הסעודי על כניסת יהודים ללא קשר לאזרחותם, ולהוקיע אותן כגזעניות.

אך כל זה, לבדו, לא יספיק. האנטישמיות שהדביקה חלק גדול מן השמאל באירופה ובעולם השלישי, כמו גם את הערבים, היא תוצאה חלקית לפחות של ואקום של משמעות. הוואקום הזה התמלא בדמיונות הפנטסטיים של הגרועים שבאויבינו. חזרתם של היהודים לארץ-ישראל היא אירוע היסטורי בעל משמעות כבירה למשפחת העמים. העובדה שעַם התנ"ך קם לתחייה במדינה ריבונית – זו שנקראת באופן הולם מדינת ישראל – מהדהדת בתת-מודע הקולקטיבי של האנושות ותובעת פרשנות. אם אנחנו לא נספק פרשנות כזו, אם לא נמלא את ישראל במשמעות עבור האנושות, מעבר למיתוס הפנימי שלנו על אודות השואה והתקומה, אנחנו מסתכנים בכך שכוחות הרשע ינכסו את המשמעות העשירה של השיבה היהודית.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 7: "יהודים, לכו לפלשתינה – על אנטישמיות ושנאה עצמית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה