דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

בין מנהל למנהיג מעצב

בעקבות ספרו "בן גוריון – אפילוג" (עם עובד 2013) משרטט אבי שילון את הפערים שבין "אבי הממלכתיות הישראלית" לבין מנהיגינו הנוכחיים

בעקבות פרסום ספרי על שנותיו האחרונות של דוד בן גוריון מרבים לשאול אותי כיצד היה בן גוריון מגיב לאירועים שניצבים היום על סדר היום של ישראל. ואכן, השאלה מסקרנת גם משום הרצון הטבעי למצוא תשובות אקטואליות במשנת האב המייסד, וגם משום שבן גוריון כתב על נושאים רבים שמטרידים אותנו גם כיום: דת ומדינה, קיום האל, אופי היהדות, השאלה הערבית, היחס לשטחים, סוציאליזם, רוחניות לעומת מדע, מדיניות חוץ ועוד ועוד. אין נושא שהוא לא הותיר בו אמירה, או תובנה כלשהי. עם זאת, אחת הבעיות בניסיון למצוא את הפתרון לבעיות השעה בכתביו טמונה בכך שבאוקיינוס החומרים שהותיר בארכיונו ניתן למצוא עמדה והיפוכה בכל נושא כמעט. 

לפני שהצטרף לליכוד אמר משה (בוגי) יעלון ל"הארץ" כי אין סתירה בין השורשים המפא"יניקים של כור מחצבתו המשפחתי והחברתי לבין דעותיו כיום. בן גוריון, הסביר יעלון בסגנונו המעט מגושם, היה מוצא כיום את ביתו הפוליטי בליכוד. לכאורה, אף שבן גוריון היה סוציאליסט שקרא להחזרת רוב השטחים אחרי 67', וגם לפני כן היה נכון לפשרות טריטוריאליות, אפשר למצוא תימוכים לאמירה הזאת. למשל, בשנותיו האחרונות התעקש בן גוריון כי גם תמורת שלום אסור לוותר על חברון, "אחותה של ירושלים" כפי שהגדיר את עיר האבות. הוא גם לא ראה בעיה בהתנחלויות, שמקצתן החלו לקום בערוב ימיו. לשיטתו, הסכם שלום אמיתי אמור להתבסס על רצון העמים; וכשהרצון יופיע, לא אמורה להיות בעיה עם יהודים שיחיו בארץ ישראל תחת שלטון ערבי, כפי שערבים חיים במדינת ישראל. בן גוריון בליכוד? אם נתייחס לכמה מהמושגים שאפיינו את מדיניותו נוכל לומר שאפילו מיכאל בן ארי יכול לטען כי הוא מייצג אותו. כמותו, גם בן גוריון הכחיש את קיומו של עם פלסטיני, תבע "לייהד" את הגליל, והתיר לצה"ל לצאת למבצעי נקמה בימי פעולות התגמול.
עם זאת, טעות כמובן לייחס לבן גוריון קרבה רעיונית לימין ולנגזרותיו הרדיקליות. דברים שבן גוריון חשב ואמר היו רלבנטיים לימיו ומקבלים משמעות שונה בימינו. כאשר תבע "לייהד" את הגליל, הוא פעל תחת השפעת מודל הלאומיות המזרח-אירופית במאה התשע-עשרה, שהתבססה על לאומיות אתנית. מטרתו היתה להציל את העם היהודי מכליה – הן כליה פיזית, לאחר הניסיון של היטלר לחסלו; והן כליה רוחנית, בכל הנוגע למגמת ההתבוללות לפני השואה ובכל הנוגע למה שזיהה כ"גלותיות" שמעוותת את אופיו המקורי של העם כפי שהיה בימי המקרא – ולשם כך הוא פעל בנחרצות ובנוקשות במישורים מדיניים וחברתיים ועשה זאת גם באופן שלא היה מתקבל בהבנה בימינו.
לכן, כשמבקשים להבין את סוד גדולתו, ואת הפער בינו לבין דור המנהיגות הנוכחי, צריך להדגיש שבן גוריון מעולם לא קפא על שמריו. אילו היה קם לתחייה, סביר כי היה מעריך מחדש את מה שאמר וחשב בעבר. המאפיין העקבי במנהיגותו קשור לנטייתו לפעול בהווה כשהעתיד לנגד עיניו. לא בכל הוא צדק, אבל הוא היה מנהיג כל כך מתקדם בתפישתו, עד ששנים מעטות לאחר קום המדינה כבר הכריז כי הוא אינו ציוני יותר. הציונות, הסביר, סיימה את תפקידה כמכשיר שנועד לקבץ את היהודים במולדתם. מעתה הוא יהודי החי בישראל. מטרתו בהקשר הזה היתה לומר ליהודים שנותרו בגולה כי אין הם יכולים להתהדר בתואר "ציונים" כל זמן שאין הם עולים לארץ. אתם רק יהודים אוהדי ישראל, הקניט. להכרזה הזאת היתה כמובן סיבה: המשמעות של הציונות נבחנה אצלו, בראש ובראשונה, באמצעות סרגל ההגשמה. דיבור שאינו צמוד למעשה, נהג לומר, הוא דיבור ריק מתוכן. בפרשנות מסוימת, גם אם מרחיקת לכת, בן גוריון היה גדול מגשימי הציונות וגם הפוסט-ציוני הראשון. לא משום שחדל להאמין בציונות, אלא מפני שביקש לעדכן את משימותיה ולהתאים אותן למצבים המשתנים.
לכן, ספק גדול אם בן גוריון, אילו שב אלינו לביקור (וכאמור, קשה מאוד להימנע מהפיתוי לעסוק בשאלה הזאת), היה קורא ל"ייהד" את הגליל על חשבון הערבים. סביר כי היה משתמש במונחים חדשים, מעודכנים, ההולמים את העידן הרב-תרבותי שבא אחריו וגם מתעמתים איתו, כדי לממש את מטרתו. ייתכן שהיה מוצא את עצמו היום בשמאל הרדיקלי, מתך מחשבה שהמודל המדיני לקיומם של לאומים שונים מאבד מתוקפו, וייתכן שהיה מוצא בית בחלק מטיעוני הימין. איננו יכולים לדעת. כי הדבר שמבדיל את בן גוריון מהמנהיגות הנוכחית טמון, כאמור, ברצונו להתעדכן, לחשוב מחדש, להביט קדימה. בהקשר זה פחות חשוב לחפש מה הוא חשב – וחשוב יותר לשאוב השראה מהאופן והעומק שבו הוא חשב תוך כדי תנועת הזמן. עד יומו האחרון ממש.
וכשהפעילות הפוליטית מנעה ממנו את האפשרות לעצור להתבונן – הוא יצא לחופשות. ועוד כמה חופשות! אילו זימן לעצמו ראש הממשלה הנוכחי כמות כזאת של חופשות, הוא היה עולה על המוקד בתקשורת. אבל בן גוריון נפש כדי להיזהר שלא למעוד אל תוך הבור שהאופי האנושי כורה לעצמו: "כך דרכן של תנועות, כמו שכך דרכם של אנשים, שמחשבתם מפגרת אחרי המאורעות. המחשבה נתלית באינרציה, בשגרה, בהרגל", אמר ב-1939, "המחשבה תמיד עצלה, והיא מניחה שמה שהיה הוא שיהיה. מה שאין כן המאורעות. אמנם גם במאורעות יש אינרציה, אבל יש גם דינמיקה. והחיים והטבע מלאים תמיד התגוששות, התאבקות של כוחות. ואין העולם קופא על שמריו, ואין ההיסטוריה קופאת על שמריה. ואין האדם והטבע קופאים על שמריהם. אבל המחשבה על פי רוב מפגרת, וכאשר בזמן ידוע, מערכת ידועה מתחילה להתערער, עדיין המחשבה מסרבת לראות זאת, כי זה מחייב למאמצים גדולים, למצוא שבילים חדשים. וזה קשה, מפני שיש כמות מוגבלת של אנרגיה לאדם והוא צריך להשקיע אותה במלחמת הקיום שלו. והוא אינו יכול להפנות את מחשבתו ולראות את השינויים אשר ישנם בהיסטוריה".
מתוך התובנה הזאת, שהחיים (הן היהודיים והן הכלליים) מצויים בתנועה, וכי שינויים לעולם עתידים להתרחש, הוא יצא בשנת 1965, עם הקמת רפ"י, למאבק סיזיפי בממסד שהוא עצמו הקים. ומתוך התובנה הזאת הוא שקע בכתבי הבודהיזם כדי למצוא דמיון רוחני בין היהדות לפילוסופיה ההודית, במטרה ליצור גשר תרבותי בין העמים ולעקוף חילוקי דעות מדיניים בין ההנהגות. וכך, בשעה שהעולם היה נתון במאבק הבין-גושי המכונה המלחמה הקרה, הוא היה יכול גם להסיק שהגיעה העת להפנות מבט אל סין.
זאת היתה גדולתו: הפניית מבט אל העתיד; רתיעה מהתבוססות במאורעות ההווה בלבד.
במונחים של מדעי המדינה, בן גוריון היה מנהיג "מעצב". הוא ביקש לעצב כאן חברת מופת, שתינק מערכי המקרא, עולם המדע, וגם מהיבטים מסוימים של הפילוסופיה הבודהיסטית והיוונית. המנהיגים של ימינו הם מנהיגים "ניהוליים". הם מבקשים לנהל את המדינה ולשמור על האינטרסים שלה. לפעמים הם מצליחים, לעתים כושלים, אבל כמעט תמיד פועלים ללא שאר רוח.
רבים מצביעים על ההבדל בין מנהיגי ההווה לבין בן גוריון ובני זמנו בכל מה שקשור לצניעות. מובן שבן גוריון לא היה פורש כדי "לעשות לביתו". אבל במובן הזה אני לא מאשים את מנהיגי ההווה. הזמנים השתנו. המשמעות הקיומית השתנתה. כבר יש מדינה ואנשים רוצים לממש את עצמם גם דרך ההצלחה האישית. במובן מסוים יש ברדיפה של המנהיגים אחר העושר הפרטי גם צניעות. בכך הם מודים שהם רק בני אדם. לא נזירים. לא מסוגלים להסתגף. בן גוריון, לעומת זאת, היה גדול מהחיים. הוא שאב את סיפוקו האישי מהלאומי ומהרוחני. הוא בז אמנם לחומרנות והיה נגיש לכל אחד – הוא התכתב עם אלפי אזרחים בגילוי לב, כדי לעקוף את אמצעי התיווך של התקשורת, באופן שהקדים את עידן הרשתות החברתיות – אבל הכיר בהחלט בחשיבותו ההיסטורית. בעובדת היותו מורם מעם. בחירתו של אבי הממלכתיות שלא להיקבר בהר הרצל, אלא מול נחל צין, בהלוויה נטולת הספדים, נועדה גם להצביע על הפער בינו לבין כל האחרים.
זה בסדר. אנחנו לא זקוקים למנהיגים צנועים. גם לא רק לכאלה שייחלצו אותנו מהמבוי המדיני הסתום. וגם לא למנהיגים שבקיאים בפרקים מסוימים מאוד בהיסטוריה היהודית, שמהם הם מנסים לגזור מסקנות. נחוץ לנו מנהיג כמו בן גוריון במובן של אדם החושב קדימה באופן כוללני, שמוכן לבחון את עמדותיו ולהתעמת עליהן מול פוליטיקאים, מול אינטלקטואלים, ובעיקר מול עצמו. נחוץ לנו מנהיג שלא מסתפק בהבטחת קיומנו לנצח נצחים. מנהיג שמבקש לצקת בקיום הזה משמעות, ויודע שגם משמעות היא עניין נתון לשינויים.

 

 

 

שילון חיבר שתי ביוגרפיות: "בגין 1992-1913", ו"בן גוריון, אפילוג", בהוצאת עם עובד

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה