דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

"אף אחד לא יכול להציל אותך, מהעבודה שאתה צריך לעשות עם עצמך"

מיכה אודנהיימר פגש בניו-יורק בפסיכואנליטיקאן, ד"ר מייקל אייגן, ושמע ממנו על רוחניות הצרובה בחותם של מפגשים אינטימיים עם הסבל האנושי

צילום: מרק ברגהרש קראתי תחילה את ספריו של מייקל אייגן. כתיבתו לא דמתה לשום דבר שקראתי בעבר על חייהם הפנימיים של התיאורטיקנים של הפסיכואנליזה. הוא כותב על הטיפול מנקודת מבטו של המטפל המשתתף במלוא מובן המילה, בכל נפשו ובכל מאודו, בתהליך המתסכל של הפסיכותרפיה, תהליך שבו הזמן נע קדימה ואחורה, עד שנקודות זעירות של שקיפוּת, טיפי-טיפין של נסים, מתגלות בשריון הלא-חדיר לכאורה של החיים. תמיד חשדתי באינסטינקטים הפשטניים, המצמצמים של הפסיכואנליזה. לא סתם מכנים באנגלית את המטפלים "שרינקים" (ה"מכווצים"). חשבתי שהפסיכיאטרים רוצים לנשק אותנו כדי להפוך אותנו לצפרדעים, ולהציג את המציאות כמלחמה בין דחפים אינסטינקטיביים, שבה כל תשוקה היא גם תאוות כוח וכל אסטרטגיה מסתירה זקפה. אבל בכתיבה של אייגן יש מקום לכל דבר פרט לצמצום, או לבריחה. בספרו "ThePsychoanalytic Mystic" הוא מראה לנו את עקבות החוויה המיסטית, כמו גרגירים מרחפים של אבק זהב שאפשר לראותם בשולי התיאוריות הפסיכואנליטיות הגדולות, כמזווית העין, במקום שבו נפגשות השפה והסובייקטיביות. לדבריו, ההבנה תמיד נולדת מתוך אקסטזה, והאקסטזה מתוך כמיהה למשהו לא מוגדר, משהו שאנחנו נמשכים אליו כמו עָש לנר, כמו מיסטיקנים לאלוהים. אייגן מסרב לברוח למקום אחר, לא מתעניין ב"ממדים אחרים", מסרב לקבוע הייררכיות בין עולמות או בין דחפים, להפריד באופן מוחלט בין האושר האקסטטי לזעם האקסטטי. הוא מחויב לבני-אדם, על קלונם, פגיעוּתם ועליבותם, כיוון שמפעמים בהם חיים: בלתי צפויים ומתפתחים. שהרי בסופו של דבר, אומר אייגן, היכן תימָצא המציאות אם לא באדם שמולנו – בהורה, בילד, בחבר או, כמו בדוגמאות שצרב בכשרונו אל תוך דפי ספריו, במחפשי המזור הפסיכולוגי. לדבריו, ההחלמה באה כשחיים פוגשים חיים, כשחיי המטפל וחיי המטופל מתערבבים אלה באלה, כשטיפות זעירות של משמעות מתעבּות לכדי אגלי טל שהם קטנים דיים להיספג דרך חומות בצורות של חיים שלמים, טהורים דיים להזין חיים חדשים. אחרי שקראתי בכתביו של אייגן (אמנם לא מספיק), נפגשתי איתו במשרדו במנהטן, המשקיף אל סנטרל פארק המושלג. בחדר הכניסה מונחות ערימות מבולגנות של ספרים – הוא עצמו כתב 11, וביניהם "Toxic Nourishment" "Rage", "Ecstasy", "The Psychoanalytic Mystic",, וספרו האחרון, "The Sensitive Self". אייגן הוא מן הפסיכואנליטיקנים הבולטים באמריקה – מרצה בכיר במסגרת תוכנית הפוסט-דוקטורט בפסיכותרפיה ובפסיכואנליזה של אוניברסיטת ניו-יורק, ועורכו של כתב-העת "Psychoanalytic Review", שמתפרסם ברציפות מאז 1913. החדר הפנימי, המשמש אותו לטיפוליו, הוא קטן ואינטימי. בגיל 69 נראה אייגן צעיר בהרבה מגילו. הוא משדר גבריות מאופקת; בקולו מורגש חספוס יהודי-ניו-יורקי מלפני חצי מאה, שנמהל במשיכה רבת-שנים לתרבויות ולדתות רחוקות, וניכר בו חותם של המפגשים האינטימיים עם הסבל האנושי. בלי שמץ של מרחק אנליטי או תחושת עליונות שמקורה בגיל, במעמד או ביכולת אינטלקטואלית, אנחנו פותחים בשיחה.

מעניינת אותי ההיסטוריה האישית שלך מבחינת הזיקה אל הדת. שמעתי שבצעירותך התעניינת בקתוליוּת.

כן, בשנות העשרים לחיי. אני חושב שבלי שממש ניסחתי את זה במילים, הרגשתי את אלוהים המגולם בבשר, הרגשתי שאם יש רוח, היא רוח שיש לה התגלמות, ולכן כשנתקלתי בקתוליוּת חשבתי שהיא מבטאת רוחניות שמגשרת בין הרוח לגוף. הבעיה היחידה היתה שבדיוק אז חליתי, והחלמתי הודות לקריאת ספרים. קראתי את סארויאן ואת פוקנר, וזה מה שהחזיר לי את בריאותי; וכשכבר הייתי בריא הרגשתי שהקתוליות היא לא הנתיב שמתאים לי. מה שהרחיק אותי ממנה היה שהכומר שלימד את השיעורים שביקרתי בהם הדגיש שהקתוליות היא דת מאוד רציונלית. יכול להיות שהייתי נעשה קתולי אילו הכומר הזה היה קצת יותר מיסטיקן. הגוף שלי דחה את הקתוליוּת, והקשבתי לגוף שלי.

ואז התחלת להתעניין בבודהיזם?

התעניינתי בבודהיזם, וגם ברוב הדתות האחרות שבאתי איתן במגע. אני מאוד אוהב דת, יש לי חיבה גדולה לדתות. אני פחות דוגמטי ממה שהייתי בצעירותי. אולי אני דאואיסט היום (צוחק). אני מאוד אוהב את הדאואיזם, אני אוהב את ההינדואיזם, אולי אפילו יותר מהבודהיזם, נדמה לי שהשקעתי פחות זמן בבודהיזם מאשר בהינדואיזם, במונחים של מדיטציה. פשוט תמיד נמשכתי לזה איכשהו. אני יהודי. אבא שלי הגיע לכאן מאוסטרו-הונגריה. הוא לא היה דתי, וגם לא אבא שלו, וגם לא ההורים של אמי. סבתא שלי שמרה על כשרות, ואמא שלי שמרה על כשרות כשהייתי ילד, כדי שאמא שלה תוכל לבוא לבקר אצלנו. אבל אבא שלי התעניין בעיקר בפרנסה. הוא בא לכאן כנער, ואבא שלו פתח חנות לממתקים לתקופה מסוימת, אבל הם הגיעו לכאן בתור מהגרים ישר מהספינה, ואבא שלי למד ראיית חשבון מהספר והלך ברחוב ושאל אנשים אם הוא יכול לנהל להם את הספרים, ואז הוא הרוויח די כסף כדי ללמוד משפטים, ונעשה עורך-דין.

מתי ואיך התחלת לחבר בין פסיכואנליזה למיסטיקה?

לקחתי קורס בפסיכולוגיה כשהייתי בקולג', והוא היה נורא, הוא עשה לי "אנטי" לכל עניין הפסיכולוגיה, אבל היו שני נושאים בקורס שמשכו אותי בכל זאת. האחד עסק בתת-מודע, והשני היה הרעיון שהשלם עולה על חיבור כלל חלקיו. בתקופת הלימודים שלי בקולג' נהוג היה לעסוק בעיקר במין פסיכולוגיה רפלקסיבית-מכניסטית. שאלת איך לחבר בין פסיכואנליזה למיסטיקה, וזו שאלה שקשה לענות עליה, כי אני מרגיש שהן אף פעם לא התקיימו בנפרד.

אני מניח שרוב האנשים רואים את הנתק בהשקפה של פרויד, שלפיה הדת היא השלכה של המשאלות או של הפחדים שלנו, ובאמונה שלו שהדברים האמיתיים באמת הם הדחפים האינסטינקטיביים.

פרויד הוא מאוד מורכב. מעולם לא שמעתי אותו אומר דְבר שקר. בתור מטפל, אני יכול להעיד שכל מה שהוא אומר יש לו בסיס אמיתי. יכול להיות שיש בדברים שלו הטיה, או יחס משוחד, או פשטנות-יתר, אבל פאראנואידים רואים את האמת, הם רואים קמצוץ של אמת, והאמת הניטשיאנית או השופנהאוארית שפרויד רואה היא אמנם כמו שהוא מציג אותה. הוא רואה את הרצון לעוצמה כפי שהוא מגולם במיניות, כל הדחפים האלה – שמניעים אותנו, שלוחצים עלינו, ואנחנו לא בדיוק יודעים מה לעשות עם כל העניין הזה.

האם אתה מבחין גם בסוג אחר של תת-מודע, מעין על-מודע, רובד של דחפים רוחניים שאנחנו לא מודעים להם?

אני לא תיאורטיקן ביסודי. לפי נקודת המוצא שלי, אין הבחנה בין הרוח לשאר תחומי החיים. יש לנו פה עסק עם משהו שהוא חברתי-נפשי-רוחני-פיזי. אנחנו לא יכולים להגיד, הנה, זה החלק הרוחני, זה החלק הרגשי, זה החלק האינטלקטואלי. אילו היה מודל לזה, הוא היה נראה יותר כמו מעשה ריקמה. אפילו על מבנה המוח שלנו אנחנו לא יכולים לומר: "התפישה באה קודם", או: "הזיכרון בא קודם", וכן הלאה. כל חלקי המוח פועלים יחד, יש ביניהם פיצוי הדדי, הם מזינים זה את זה, הם מתעמתים זה עם זה, הכול מאוד חי, כך שאתה יכול לומר שהכול הוא רוח, הכול הוא רגש, הכול הוא שכל, הכול הוא גוף – תלוי בהשקפת העולם שלך או ברגישויות שמאפיינות אותך. כל הדברים האלה פועלים ביחד כל הזמן, כאילו קשרו ביניהם קשר. אפילו המרכיבים שיש ביניהם הנגדה אינם יכולים להתקיים זה בלי זה.

אבל האם תוכל לומר שישנם דחפים, או אפילו יכולות או קשרים מסוג מסוים, שהם חבויים בדרך-כלל, ולצדם התודעה הרגילה, שאפשר לקרוא לה התודעה היומיומית?

היא רוחנית בעיניי.

התודעה הרגילה היא רוחנית?

התודעה הרגילה נצבעת ברוח ונוצרת בידי הרוח. כל דבר שאנחנו עושים יחד עם אנשים אחרים משפיע על הרוח שלנו. מישהו יכול ללבוש הבעה שתעורר את הרוח שלך; ומישהו אחר יכול ללבוש הבעה שתוציא לך את הרוח מהמפרשים: אנחנו משדרים את העמדות הרגשיות שלנו. זה משפיע על היום-יום שלנו, על ההתפתחות שלנו, על מה שאנחנו מרגישים בנוגע לחיים, על הטעם והריח של החיים. אין שום מגע בין בני-אדם שאין לו איכות רגשית או גוון רוחני שישפיע עליך מבחינה פיזית, שכלית, רוחנית או רגשית.

אתה לא רוצה ליצור הייררכיה בין הרוח לצורות ההוויה האחרות…

אני לא חסיד גדול של הייררכיות, כי אני חושב שאילו הייתי מוכרח לקבוע הייררכיות, הייתי אומר שגבוה זה נמוך ונמוך זה גבוה. כשאתה מתחיל לעסוק במשהו, נפתחים בפניך עוד ועוד עולמות, עד אינסוף. לא משנה איפה אתה מתחיל, זה נפתח לכל עֵבר.

יש בכלל דבר כזה, התפתחות רוחנית, צמיחה רוחנית? האם אפשר להגיע לתפישה גבוהה יותר של עצמך?

לא ממש מעניין אותי מה יותר גבוה. להיות אדם הגון בעולם הזה, זה כבר מספיק קשה. אני חושב שהמשימה הגדולה שלנו היא לעשות עבודה עם עצמנו, בכל רמה – ברמה החברתית, הנפשית, המשפחתית. לא די להיות גבוה במישור אחד אבל להכות את ילדיך או לצרוח עליהם או לעשות להם טראומות במישור אחר. כבר ראיתי גורו ומאסטרים שחיו במישור מאוד גבוה, וגרמו לאנשים טראומות על ימין ועל שמאל. יש סוג של רגישות – אתה יכול לקרוא לה רגישות רוחנית, אם אתה רוצה, או רגשית, אם אתה רוצה – רגישות לזולת ולעצמך עם הזולת. איך אתה משפיע על אדם אחר? זו הרמה הרוחנית שמעניינת אותי יותר מכל האחרות.

אני זוכר שקראתי בספר שלך, "אקסטזה" (("Ecstasy", איך גילית שאנשים שחותרים לחיים רוחניים, שיש להם חיי תפילה פעילים, שעושים מדיטציה, לעתים קרובות הם מה שאתה מכנה "זעמנים" (ragers) – אנשים שנושאים איתם ומשחררים מאגרים עצומים של כעס.

כן, אנשים שעוסקים במדיטציה ומסורים ל"נתיב" יכולים להיות מאוד קצרי-רוח, אם קורה משהו בחיים האמיתיים שלא מסתדר עם השלווה והשקט של המצב המדיטטיבי. אני חושב שאנשים דתיים או רוחניים לא מחוסנים מפני הטלת השגיונות שלהם על אחרים. מבחינתי זה הַקֶשר בין הפסיכואנליזה לרוחניות. השאלה היא איך מתמודדים עם זה? נהדר להיות בכל מיני סוגים של מצבים רוחניים, אבל אם יש לך בעיה עם הבן-אדם שלידך ואתה מתפוצץ עליו… אין דבר יותר טראומטי ביחסים בין-אישיים מזעם. לא אכפת לי לדבר על רוחניות, אבל אין שום ערך להגשמה רוחנית אם אתה עושה דברים כאלה לאחרים. את התגלמות התחושה הרוחנית אני רואה יותר במונחים של התפתחות הרגישות כלפי עצמך וכלפי אחרים. הדת היא כלי במידה מסוימת, הפסיכואנליזה היא כלי במידה מסוימת, ואין שום דרך לעשות את זה חוץ מאשר למצוא בתוך עצמך את מה שאתה עושה לאחרים, להרגיש את החסימה, להרגיש את הניצוץ שמזדעם, הניצוץ שנעשה מאיים, הניצוץ שניצת ומשתלח באחרים, ולהתבונן בו, להתפלל איתו, לגעת בו, לטעום אותו.

ברמה הקולקטיבית, כשקבוצות קובעות לעצמן סדר-יום דתי אינטנסיבי, האם יש גם סכנה שהן יפנו פתאום לאלימות או לזעם?

בלי ספק. כוונתי, אם יש לך אל אַלים – ולכל הדתות יש אל אלים זה או אחר – אז זה פרויקט, זה אתגר. אם האל הוא השלכה של האישיות שלנו, והוא אומר: "אתה לא יודע כמה אני אתרגז אם לא תעשה מה שאני רוצה", אז זה לא מודל טוב במיוחד לחנך לאורו את הילדים שלך. אתה לא באמת חייב לעשות את זה לילדים. אנחנו לא חייבים לעשות את זה זה לזה: להכות איש את רעהו ולהילחם איש ברעהו. אני חושב שעוולות מוסדיות ועוולות משפחתיות ועוולות אישיות צריכות להיפתר כולן ביחד. אתה לא יכול לנסות לפתור רק עוולות מוסדיות, בלי שהאנשים שמעורבים בזה אישית יעבדו על עצמם, ואתה לא יכול לעבוד רק על עצמך בלי לנסות לפתור את העוולות בחברה.

איך היית מתאר את הזיקה בין האינטנסיביות הרוחנית לזעם? למה אלוהים כועס, ולמה בני-אדם מתמלאים כעס?

אני חושב שברמה הבסיסית אנחנו, בני-האדם, חבורה די אלימה. זה יהיה מצחיק קצת אם יסתבר שהמדענים צודקים וההתחלה של היקום באמת היתה במפץ, שהחיים התחילו בצעקה. אם כך, אז הצעקה הזו מעולם לא נָדַמָּה, המפץ הזה אף פעם לא נגמר, ואנחנו נושאים בתוכנו את הפוטנציאל הנפיץ הזה. אחד הדברים שהפסיכואנליזה יכולה להציע הוא המוּדעוּת למידת ההרסנות שיש בנו. לפסיכואנליטיקן הדגול וילפרד ר. בִּיון יש נוסחה הרסנית. הוא מדבר על כוח שממשיך לפעול אחרי שהרס את הזמן, את המרחב, את האישיות ואת הקיום – כוח הרסני טהור שלעולם לא מפסיק את פעולתו. אבל אני לא יודע אם באמת יש כוח כזה…

שיווה [אל ההרס ההינדי]?

כן, בדיוק. יש לזה רמיזות בכל הדתות, בצורה זו או אחרת. פרויד מדבר על כוח הרסני שמתנגד להחלמה. מלאני קליין מדברת על כוח הרסני בתוכנו. איך שלא תקרא לזה, ההרסנות האנושית קיימת, בין אם היא שריד של הצורך לשרוד בטבע, בין אם זה עניין של טורף–נטרף, של מאבק קיומי, ובין אם האקסטזה שמולידה הפעלת הכוח היא תכונה הטבועה בנו. אנחנו עושים דברים הרסניים. אנחנו רוצחים מלידה. יש לנו נפשות רצחניות, דבר שצריך לעורר בנו רגשי אשמה. אני חושב שחלקנו לא מרגישים אשמים די הצורך, וחלקנו מרגישים אשמים מדי, אבל לכולנו יש נפשות רצחניות, וכולנו פוגעים זה בזה ונפגעים. מה עושים כשמתחילים להבין שזה לא רק אנשים אחרים, שכולנו עושים את זה, ושאנחנו באמצע אוקיאנוס של חבָּלה? יכול להיות שאנחנו גם באמצע אוקיאנוס של אהבה, אבל אנחנו גם מאוד מסוכנים, ואנחנו מעוללים דברים מסוכנים זה לזה. הבן-אדם שמולי הוא הבחור הרע, ואני הבחור הטוב. אני תמיד צודק ואתה תמיד טועה, בין אם זה בנישואים, בקשר לילדים, ביחסים בין קבוצות, בין מדינות. ההרס נמשך ונמשך ונמשך, אלא שחלק מאיתנו מתחילים לתפוש שמדובר בהרס ושהוא היה איתנו מלכתחילה, וסביבו התארגנה כל החוויה האנושית. לא נוכל להיפטר ממנו, אבל נוכל להיעשות מודעים יותר לדרך הפעולה שלו. לא הייתי אומר שנוכל להתעלות מעליו, כי זה מרחיק לכת מדי, אבל נוכל לפנות לו מקום, נוכל לתפוש פתאום: "אוי אלוהים, אני עומד עכשיו לתת לבן-אדם הזה בראש כי ברור שהוא טועה". ראיתי לא מזמן את "הסוחר מוונציה", עם אל פצ'ינו בתפקיד של שיילוק. יוצא מן הכלל. הנשימה שלך נעתקת כי אתה מרגיש את הפער בין התקופה של שייקספיר לתקופה שלנו. בתקופה ההיא שיילוק היה אמור להיות קומיקאי, דמות קומית, ליצן… חה חה חה – תראו את היהודי הזה עם התפישה המטופשת שלו בנוגע לצדק, בניגוד אלינו, הנוצרים היפים, העשירים, המיוחסים, שיודעים מה זה חסד; וכשאתה רואה את הסרט, אתה תופש ש-400 השנים שחלפו מאז שהמחזה נכתב הם פרק זמן עצום. המבנה, לאלה שרוצים לראות אותו, הוא שהאנשים היפים שלמעלה יוצאים נשכרים מן ההשפלה של אלה שבתחתית, של העבדים השחורים; מביזוי היהודים, משחיטת היהודים, מביזוי של יהודים מסוג אחד בידי יהודים מסוג אחר – הביזוי ההייררכי הזה שבמסגרתו קבוצות מסוימות תמיד משיגות עליונות על חשבון קבוצות אחרות. זו בעיה רוחנית.

ואין שום דרך להגיע להארה, להתפתח, להשתנות? אי-אפשר לברוח מזה?

אני חושב שאנחנו יכולים לעשות משהו בעניין הזה, אבל אנחנו חייבים להתבונן בזה, להרגיש את זה ולטעום את זה. אנחנו צריכים ללעוס את זה, לא ישר לבלוע, להשתמש בעיניים, באוזניים, בפַּקעיוֹת הטעם שלנו. אנחנו צריכים להגיד: "זה לא טעים לי". שיילוק התגולל ברפש ואנחנו אמרנו "חה חה", הטובים ניצחו. אבל עכשיו אני רואה שזה לא טעים לי, לראות בן-אדם מתגולל ברפש, בדיוק כמו שלא היה לי טעים אילו התגוללתי בעצמי ברפש. אני לא רפש. זה אתגר התפתחותי, להתחיל לפתח את הרגישות הזאת ולראות את המבנה הזה, איך אנחנו מעלים את עצמנו על חשבון אחרים. ההתבוננות בזה – הפסיכואנליזה עושה זאת היטב. אני חושב שזה מאוד רוחני. זה נותן לאנשים פסק-זמן להתבונן בבעיות. בודהיזם זה טוב, היהדות טובה מאוד, כל הדברים האלה טובים, אבל הם לא דוחפים לך מראה מול פרצוף כדי שתראה איזה חרא אתה מתנהג עם אנשים אחרים, אבל יכול להיות שאתה חרא כי גם ההורים שלך היו חארות, או שאולי בני-אדם הם פשוט כאלה, כי היקום הזה נוצר במפץ ואנחנו יצורים נפיצים. ואם תאמר לי שהמוח שלי מתוכנת לאלימות, אז שילך להזדיין המוח שלי, אולי אני יכול לשנות את המוח שלי. אולי אני יכול לשנות את הכימיה של המוח שלי. הפסיכותרפיה משנה את הכימיה של המוח, אנחנו מגלים שינויים. אז אני יכול להגיד לך שאני לא אוהב את מה שקיבלתי מבחינת הפסיכו-פיזיולוגיה שלי, ואני לא חייב להיכנע לזה.

ואתה מרגיש שהעזרה יכולה להגיע לפעמים ממימד אחר כלשהו?

אני מרגיש שמה שאתה מכנה "מימד אחר" נמצא כאן, אני מרגיש שזה אף פעם לא משהו אחר. זה תמיד כאן. אין לזה שום מקום אחר. איך שלא תקרא לאלוהים או למציאות הרוחנית, זה אף פעם לא נמצא בשום מקום אחר, רק כאן, רק בתוכנו, בחיים שלנו. אנחנו נמצאים במוקד הזה, עמוק בתוכו, ואנחנו יוצרים אותו והוא יוצר אותנו בדרך שבה אנחנו מתנהגים זה כלפי זה, בדרך שבה אנחנו גורמים זה לזה להרגיש. האם המגע שלנו עם אנשים אחרים יוצר עולם טוב יותר או עולם פחות טוב? זה מזכיר לי את התפישה היהודית: המילים שלי בוראות מלאכי שרת ומלאכי חבלה.

לא משנה מה המקור של זה, אתה בוודאי רואה נסים מתרחשים בחיי האנשים במהלך הטיפולים.

אני מאמין בנסים, אני חושב שאנחנו עצמנו נס. בלי שאחפש את זה, כשהייתי ילד, תחושה של קדוּשה פקדה אותי. עוררו אותה שני אירועים שזכורים לי. האחד, שראיתי את הכוכבים בפעם הראשונה, והשני, שראיתי רב אחד בשם קלנר, שהיה בא אלינו הביתה לבקש תרומות. חיכיתי לביקורים שלו כי הפנים שלו קרנו באור יקרות, ולא ידעתי בדיוק מה זה היה, אבל ככל שהתבגרתי הבנתי: ״זאת תחושת הקדושה!״. אנחנו קדושים, אנחנו יקרים, זו מתנה יקרה לִחיות, ואנחנו צריכים לנסות לעשות איתה משהו שיש בו משמעות עמוקה. זו תחושה שבאה והולכת, בעיקר כשאתה עייף, התחושה שמפיחה חיים בחיים. היא לא מוציאה אותי אל מחוץ לחיים; היא מביאה יותר חיים, עושה את החיים מלאים יותר.

האם פגשת עוד אנשים שהרגשת, כמו ביחס לרב קלנר, שמגולמת בהם קדושה גדולה מהרגיל?

טוב, כמעט, לא בדיוק, כי הייתי צעיר, וזאת היתה הפעם הראשונה שלי. זה כמו עם אהבה ראשונה. אבל בערך. אספר לך על מקרה מצחיק שקרה לי עם שלושה אנשים – עם אלן גינזברג, עם דונלד וודס ויניקוט, ועם הרב מנחם שניאורסון [הרבי מלובביץ'], שהיו לי איתם חוויות "גבוליות".

זה צירוף מעניין של אנשים…

לא שמרתי מצוות, אבל בתור ילד הייתי היחיד במשפחה שהיה הולך לשוּל. ניסיתי לגרור לשם גם את אבא שלי, אבל אני הייתי היחיד שהלך. בנעוריי זה התחיל לדעוך, וכשאבא שלי נפטר הלכתי לומר קדיש לזכרו, ואיכשהו הגעתי לקראון הייטס [שכונה שבה גר הרבי מלובביץ' וחסידיו], ופגשתי שם רב אחד שהכיר לי את שני הבנים של הרב קלנר, שהיו כבר אנשים מבוגרים וגרו יחד בקראון הייטס, ולמדתי איתם תקופה קצרה. הם לקחו אותי לטקס שבו הוא, הרֵבי, נתן דולרים לצדקה. הייתי שם גם ביום-כיפור. החוויה שהיתה לי עם הרב שניאורסון ועם אלן גינזברג ועם דונלד ויניקוט היתה משהו קצת פסיכוטי, נדמה לי, אבל נהניתי ממנה, אהבתי את זה. אין לי שום דבר נגד אמיתות מטורפות או חוויות מטורפות, אילו רק יכולנו לשלב אותן קצת יותר טוב בחיינו…

ראית אור קורן מהם…

לא. חשבתי שהם זה אני. זו היתה חוויה שונה מאשר עם קלנר. זו לא היתה תחושת הקדושה המוכרת לי. זאת היתה חוויה משונה, מצחיקה. הרגשתי שאני זה הם והם זה אני. כשפגשתי את אלן גינזברג בפעם הראשונה, הסתכלתי עליו ואמרתי: "הוא זה אני". הרגשתי אותו הדבר כשפגשתי את ויניקוט בפעם הראשונה. זה לא שהרגשתי שהוא היה יכול להיות אני או שאני יכולתי להיות הוא, אלא "אלוהים אדירים, הנה אני". וגם את שניאורסון ראיתי באותה צורה. מה שאני מבין מחוויות כאלה הוא שהאנשים האלה מזינים את ה"אני" שלך, עוזרים לך להגיע אל עצמך, או אל מימד כלשהו של עצמך. ההוויה או הפָּנים של מישהו אחר יכולים בצורה לא-מודעת לאשר את עצם היותך בלי שהם יצטרכו להוציא מילה מהפה, רק מתוקף היותם מי שהם. דברים כאלה קורים בטיפול המון. למשל, יש אנשים שנכנסים ויוצאים מבתי-חולים כל החיים שלהם, ובתוך-תוכם הם אנשים ששונאים את עצמם נורא, מרגישים רע עם עצמם, יש להם דימוי עצמי שלילי לגמרי, שלפעמים הם מסתירים אותו. חלק גדול מהטיפול הוא לאו דווקא לפרש את התת-מודע. העבודה האמיתית בטווח הארוך היא… איך לקרוא לזה? כדי לא להיות רוחניים מדי, בוא נקרא לזה תִקשוּר רגשי. אתה יושב שם וסופג ורואה, לא בהכרח במודע אלא בכל ישותך, את הרִיק שלהם, את ההרגשות הרעות שהיו במשפחה שלהם, אולי, במשך דורי-דורות. דורות של הרגשה רעה, דורות של סבל. זה נמצא בחדר, זה נמצא בכל מקום שהם הולכים אליו. זה כמו צלב, כמו ענן שחור, ייסורים שלא מתפוגגים אף פעם, פצע שלא מגליד. ואתה הופך לזה, אתה זה. או שאתה מפַנה לזה מקום; אתה נותן לזה מקום להיות בו. יש אנשים שיש להם צורך לא-מודע להרגיש שמישהו רואה כמה הם פצועים, כמה גרוע מצבם, כמה הם איומים. והם לא רוצים שמישהו יגיד: "בעצם, אתה בסדר, זה לא עד כדי כך נורא". זה כן עד כדי כך נורא. אבל עם הזמן ההרגשה הרעה הזאת פוגשת… אני לא יודע איך לקרוא לזה… הרגשה טובה? הרגשה נעימה יותר? וכל כמה שמצבי רע, לפחות מעט טוּב עובר דרכי לאותו אדם אחר, כך שאַפקט טוב עובר לאדם האחר. והאַפקט הטוב הזה מתחיל להשפיע על ההרגשה הרעה של האדם האחר. זה יכול להיות משהו בנוסח: "קרה משהו מעניין בדרך לעבודה? ראית איזה סרט טוב?". אבל ההרגשה הטובה בכל זאת מתחילה להצטבר ומתמודדת עם הגישה השלילית במהלך הזמן. ואז האדם מתחיל להרגיש קצת יותר בטוח, קצת פחות במצב קטסטרופלי.

אבל עם שלושת האנשים האלה שהזכרת זה פשוט קרה באופן מיידי?

כן, זה פשוט קרה. עם אלן גינזברג זה היה בנורת ביץ', סאן פרנסיסקו. שתיתי בירה עם כמה אנשים, ונכנס פנימה בן-אדם ואמרתי: ״זה אני!״. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו והוא חיבק אותי, ופשוט הסתכלנו זה על זה במשך כמה שניות ואז נפרדנו. ראיתי אותו כמה פעמים גם אחרי זה, וזה לא קרה שוב.

מה עם וילפרד בִּיון? היתה לך מערכת יחסים ממושכת עם ביון?

לא. התעניינתי בוויניקוט. לימדתי את התיאוריה של מלאני קליין, אבל התעניינתי יותר בוויניקוט. הייתי הראשון שכתב על מרי-אן מילנר, וגם הראשון שכתב על היבטים מסוימים אצל ויניקוט. אבל אז גם התחלתי להתקרב קצת לבּיון, כי היה נדמה לי שהוא יודע על ההיבטים ההרסניים של הטירוף יותר מכל אדם אחר שקראתי בכתביו אי-פעם, חוץ מוויליאם בלייק [המשורר] – בלייק ידע הרבה על תהליכים שטניים – אני לא יודע אם ביון ידע יותר, אבל הוא ידע יותר מכל מי שבאתי איתו במגע בעולם הזה. התחלתי להתעמק בעבודות שלו, התחלתי ללמד את הגישה שלו, ואז הוא הגיע לכאן, לניו-יורק. הוא נתן סמינר של שבוע פה במכון, והיו לי כמה פגישות טיפוליות איתו – זה היה המגע האישי היחיד שהיה לי איתו. דיברנו על המון דברים, אבל היה דבר אחד שהוא אמר – שלא שמעתי שהוא אמר אותו אי-פעם למישהו אחר – הוא שאל אותי אם אני יודע משהו על הקבלה. אמרתי: "קצת", והוא אמר: "גם אני יודע רק קצת". ואז הוא אמר: "אני משתמש בקבלה בתור מסגרת לטיפול [הפסיכואנליטי]". זה מה שהוא אמר, ממש במילים אלה. והנה, מתברר שאחת התרומות שלי למחקר על ביון היתה הכתיבה על הדרך שבה מתבונן ביון באסונות; הייתי בין הראשונים שכתבו על ההיבט הזה אצל ביון. כשחשבתי בדיעבד על מה שהוא אמר, על השימוש בַּקבלה כמסגרת לפסיכואנליזה, וכשחשבתי איך לפרש את זה, דבר אחד נעשה לי ברור מאוד, והוא שהחקירה שלו של מחוזות האופל, של הצלילה אל הטירוף, אל ההרס המטורף, זה בעצם הכול עניין של ניצוצות גאולה. אתה צריך להבין שכאשר הוא בודק את הדפוסים הקטסטרופליים של האישיות, או את ההשפעה של האסונות על האישיות, הוא רואה דיאלקטיקה בין האמונה לאסון. הוא תמיד מתבונן בעין אחת בהרס ובעין השנייה במשהו שקשה להגדירו במדויק: אמונה, אמונה לנוכח ההרס. כך שחלק ממה שהוא התכוון אליו בהערה שלו על הקבלה היה קשור לניצוצות של גאולה: אין מקום שאתה לא יכול ללכת אליו; אתה חייב להגיע לכל מקום. איפה שלא תמצא את עצמך עם אדם, אתה חייב ללכת לשם. וזה עזר לי מאוד. כי יש מטופלים מסוימים שהאמת שלהם היא הטראומה, שהאמת שלהם היא שהחיים הם שקר, וטראומה זה דבר שקורה. ואתה לא יכול להרגיע אותם, אתה לא יכול לנתח את זה. הם פשוט תקועים עם התרחשות נוראית שהם לא יכולים להתגבר עליה, שפשוט הורסת להם את האישיות. כיוון שקיבלתי חיזוק מביון, אם אפשר לקרוא לזה כך, אני יכול לשבת עם אנשים כאלה בלי לעשות צעד לא נכון. לא לשלול את זה. לא להגיד שזה לא כל-כך נורא. לא להגיד, בוא נסתכל על זה קצת יותר מקרוב. כי אתה צריך להבין שזה מה שהם אומרים שזה. שמשהו נורא קרה. שהאישיות שלהם הושחתה, ושבתַכלֵס אי-אפשר לשנות אותה. היא לא תחזור להיות מה שהיתה. אפשר רק להתקדם הלאה, אי-אפשר לשחזר אותה.

מה שאתה אומר מזכיר לי משהו שרבי נחמן מברסלב כתב פעם, שהרִיק חסר האלוהים שנוצר כתוצאה מצמצום האור האלוהי הוא באמת ממשי ברמה מסוימת, וישנם צדיקים שמסוגלים להביט אל תוך הרִיק הזה – לא לעשות שום דבר, אלא רק להיות מסוגלים להביט.

זה בדיוק זה. קרה איזה שינוי מסיבי או עיוות מסיבי, והאדם חוֹוֶה אותו וממשיך לחוות אותו. זה המסר שלי לאנשים במונחים של עזרה למין האנושי: לעזור לאנשים לחוות את החוויות שלהם, לא להיחפז על פניהן. ברור שחייבים להיחפז על פניהן; אתה חייב להתפרנס וכן הלאה, אבל חייבים גם פשוט להימצא עם מה שיש. הלוואי שהיהדות היתה עושה את זה קצת יותר טוב, הלוואי שהתפילה היתה עושה את זה קצת יותר טוב. הפסיכואנליזה מנסה לתרום לזה משהו. הנה, אני רוצה להקריא לך קטע מהספר שלי: "יש מקרים שבהם נפשות עמוקות, שנפגעו מטראומה, מספקות גישה למעמקים שאי-אפשר לגשת אליהם בשום דרך אחרת. במקרים כאלה, ההזנה הולכת עם הטראומה למקומות חדשים. היינו רוצים שהדברים יוכלו להיות אחרת, שהם יוכלו להיות פשוטים יותר, אבל אין לנו הרבה ברירה כשהאור נוֹגֵהַּ דרך הפצע". אני חושב שזה מודל קבָּלי מאוד.

הלכת ללמוד את ספר הזוהר או טקסטים קבליים אחרים?

קצת. אני חובבן. אני חובבן רוחני בכל הדברים האלה. לפעמים נדמה לי שאני מין שוטה ידען,ְ שמכוון רק לדבר האחד הזה – לטיפול.

מה לדעתך קורה היום באמריקה?

אני אגיד לך דבר אחד, וזה לא רק בנוגע לאמריקה. אני מדבר הרבה על השיגעון, אבל אני לא חושב שזה סתם עידן של שיגעון. הלוואי שזה מה שזה היה. אני חושב שמה שיש לנו פה זה מניפולציה פסיכופתית בחרדות פסיכוטיות: פחד מכיליון, פחדים אפוקליפטיים. יש אנשים שיש להם כשרון מיוחד לנצל את זה. "יש להם נשק להשמדה המונית"; "אם לא תקשיבו לנו, גורלכם ייחרץ". הם משתמשים בחרדה הפסיכוטית כדי להשיג את מה שהם רוצים. יש כוחות פוליטיים-כלכליים שמסוגלים לעשות מניפולציות בהמוני אדם, וביסודו של דבר לשלוט במוחותיהם באמצעות ניצול החרדות הפסיכוטיות שלהם והבנָיָה שלהן, שתאפשר להם להשיג את מה שמערכת פוליטית מסוימת רוצה. מי הם ומה הם רוצים, זה מזון למחשבה לכל פאראנואיד רציני. החיבור הזה של אליטיזם כלכלי עם פונדמנטליזם דתי הוא מקפיא-דם ממש. זה מצדיק כמעט כל דבר. לאנשים האלה אין ספקות בנוגע למה שהם עושים, הם לא מרגישים אשמים כשהם פוגעים בבני-אדם אחרים. הם צודקים, והם חזקים. וזה דבר חשוב שכולם צריכים לחשוֹב עליו: איך הצדקנות מוחה את האשמה, ומוחה את היכולת להרגיש משהו כלפי אנשים אחרים. ראיתי את זה לא רק אצל אליטת הכוח הנוכחית, המפחידה. זה נמצא גם בתנ"ך, ובקוראן. האתגר הנפשי-חברתי-רוחני, ביסודו של דבר, הוא שעוד לא מיצינו את תהליך ההתפתחות שלנו. יש לי ספר בשם "The Sensitive Self", שבו אני קורא למוסר של רגישוּת, שבמסגרתו נחוש זה את זה בתור בני-אדם. הסוחר מוונציה היה פעם דמות קומית. היום, לפחות, הוא כבר לא דמות קומית. זה מזעזע לראות אנשים מתנהגים בצורה הזאת זה כלפי זה. אני חושב שזה מדהים שקיימת עבדות, שהיא היתה קיימת פה במדינה עד לא מזמן, שהיא היתה מובנת מאליה בימיו של שייקספיר. זה פשוט בלתי נתפש מה שאנחנו עושים זה לזה, אבל חלק הולך וגדל מהאוכלוסייה אומר שאנחנו צריכים לחיות ולתת לחיות, שבני-אדם הם בני-אדם, למה אנחנו עושים את זה? ראיתי סרט בשם "מלון רואנדה", שבו בני הטוּטסי ובני ההוּטוּ הורגים זה את זה. רוב האוכלוסייה לא רוצה לעשות את זה. אבל חלקים אחרים מתחרים על הכוח ועושים מניפולציות והורגים. יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור. אני לא יודע אם נמשיך להתפתח. השאלה היא אם נוכל להתמודד פנים אל פנים עם העוצמה ההרסנית שלנו, או עם ה"הַיי" שהכוח נותן לנו, שמוחק כל אשמה ורגישות.

הרבה אנשים נמצאים היום בחיפוש רוחני, בישראל וגם במקומות אחרים. מה הם צריכים להביא בחשבון כשהם מחפשים גורו, כדי שלא ייקשרו לאדם מניפולטיבי שיפגע בהם בסופו של דבר?

טוב, כל בני-האדם הם מניפולטיביים במידה זו או אחרת. אני לא יודע מה להגיד לך על הגוּרוּ למיניהם. עשיתי כל מיני דברים עם סוואמי מוּקְטַנַנדָה [גורו הודי ידוע] לפני שנים, בשנות השישים, נדמה לי. קראתי את האוטוביוגרפיה שלו, איך הוא התמודד עם כל השדים שלו, עם כל שֵדֵי הלא-מודע, כולל פיתויים ארוטיים. והיום אני יודע שהוא גם שכב עם כל מיני אנשים. אין אף גורו שהוא לא בן-אדם. אין אף גורו שהוא שונה ממך לגמרי. אולי החוויה שהיתה לי עם הרב שניאורסון או עם אלן גינזברג מקרבת אותנו קצת אל השאלה הנכונה. מה הם מחַזקים בך? לאיזה חלק בך הם עוזרים להתעורר לחיים מלאים יותר? כולנו נמצאים כאן כדי לתמוך זה בזה ולאפשר זה לזה חיים מלאים יותר. כי בסופו של דבר, אתה צריך לחיות עם עצמך 24 שעות ביממה, לא עם הגורו ולא עם אף אחד אחר. הגורו לא יציל אותך מהעבודה שלך, שהיא לשבת ולהרגיש איך זה להיות אתה-עצמך, ולהרגיש איזו השפעה יש לאיש הזה או לאישה הזאת עליך. אף אחד לא אוהב אף גורו במאה אחוז, מכל בחינה שהיא. הדלאי למה הוא צר אופקים בהרבה מובנים; יש הרבה דברים שהוא לא מבין. אני דווקא אוהב הרבה דברים אצל דלאי למה, אבל הוא לא היה מבין מטופלים כמו אלה שתיארתי לך היום. הוא לא הגיע לרמה כזאת של הרס עצמי, הוא לא יודע מה זה או מה לעשות עם זה. זה לא משהו שהוא גדל איתו או למד אותו. אפשר לקבל הרבה מהשהייה במחיצתו של הדלאי למה, אבל אתה צריך להרגיש איזה חלק מך נשאר בחוץ. כי אף אחד לא יכול לתת לך הכול, ואף אחד לא יכול להציל אותך מהעבודה שאתה צריך לעשות עם עצמך. אתה צריך למצוא דרך משלך להיות עם עצמך, לעבוד על עצמך. אחד הדברים שאף פעם לא אהבתי בנוגע לתחום של בריאות הנפש הוא הפתולוגיזציה שהתחום עושה לכל מיני מאפיינים אידיוסינקרטיים של אנשים. אין דרך אחת להיות בריא. הדרך שלך היא לא הדרך של הדלאי למה או של הרב שניאורסון. אבל אולי הם יוכלו לעזור לך להשתחרר במובן מסוים, כדי שתוכל למצוא דרך משלך להיות בריא. זה לא אומר שלא יהיו בך עיוותים, או שלא תהיה לך בעיה כזאת או אחרת. פשוט תהיה לך דרך טובה יותר להיות אדם בעייתי. זו לא תהיה הדרך של בת או בן-הזוג שלך, ולא הדרך של הילדים שלך. זה יהיה הטעם המיוחד שאתה מביא אל החיים. מיכה אודנהיימר הוא רב, עיתונאי ופעיל חברתי הכתבה פורסמה בגיליון מספר 26 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה