דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

צילום: AFP

איום ממשי

בדרן שחור בשם דיודונה, לכאורה דמות שוליים, הולך והופך לאויב מספר אחת של הקהילה היהודית בצרפת. האיש מטיף ללא לאות לרעיון ש"הנפש השחורה" נמצאת ב"שבי הציוני", ולמרות זאת אינו מוגדר כאנטישמי באופן רשמי. לוראן כהן מתחקה אחר האנטישמיות השחורה בצרפת ובארצות-הברית ומזהה אידיאולוגיה שמגדירים אוותה טון ותכנים המיוחדים לה

בספר משלי מתאר המלך שלמה את האיש היורה חִצי מוות, בעודו מתעטף בצביעות ומתגונן: "הלוא משחק אני" (משלי כ"ו, י"ט). כך, במוקד הקונפליקט היהודי-השחור הכובש היום מקום מרכזי באקטואליה הצרפתית, אנו מוצאים את דיודונה (שם שניתן לתרגמו כ"אלוהים נתן", או אפילו "אלוהים חשוף"), שחקן ובדרן צרפתי שמוצאו מקמרון, ואשר מאמץ באובססיביות את האנטישמיות כסיפורו האישי. הוא נשבע לפקוח את עיניהם של האזרחים התמימים שה"לובי היהודי" מנצל אותם, ולגאול את צרפת מן ה"שלטון הציוני".
לכאורה, מדובר בטירוף פרטי, נקודתי, שאין טעם לשפוך עליו דיו. אך מהופעה להופעה, מתוכנית רדיו לראיון בטלוויזיה הצרפתית או הזרה, הצליח דיודונה להקים קהילה רבת-סתירות, ההולכת וגדלה. היא מורכבת מעשרות אלפי שחורים ומהגרים מצפון אפריקה. אליהם חוברים אוהדים של תנועות נגד הגלובליזציה, פעילי הימין הקיצוני (ביניהם נוארי קיארי, המזוהה עם החזית-הלאומית של ז'אן מרי לה-פן, שנעצר לפני כמה חודשים באשמת "מימון ארגונים טרוריסטיים") וגם אנשי השמאל הרדיקלי (כמו ג'ינט סקנדרני המפורסמת, ממנהיגיה הראשונים של תנועת ה'ירוקים' הצרפתית. בצד המאבק למען איכות הסביבה, אוויר צח ואושרם של בעלי-חיים, ולמרות היותה "פציפיסטית", סקנדרני פועלת למען פירוק ה"ישות הציונית" ומשתפת פעולה בפומבי עם ראשי הקבוצה של מכחישי שואה). נוסף לכך, מסתפחים לקבוצה זו אמנים וספורטאים, מוכרים יותר או פחות, אשר הבטיחו בשם חופש הביטוי את תמיכתם בבדרן השחור "הנרדף בידי הציונים".
אם כן, דיודונה הצליח לאחד משפחות פוליטיות, חוגים וקהילות שאין להם שום דבר במשותף לבד מדימוי מעוות ונלעג עד מאוד של היהודים כמזוהים עם "שלטון הכסף", דהיינו, עם אי-הצדק החברתי וניצול החלשים; תפישתה של מדינת ישראל כמדינה המצדיקה את קיומה השערורייתי באמצעות סחטנות רגשית-מוסרית בלתי נסבלת הקשורה ל"סיפור השואה", ישות שאינה אלא סרטן אימפריאליסטי בלב העולם הערבי-מוסלמי השואף לשוויון ולשחרור מהפכני, והנלחם כדי לשים קץ ל"אונס הציביליזציוני" שהמערב כופה עליו; ותפישתו של הקונפליקט הישראלי-ערבי כעימות שבו המפלצת העברית המשוריינת מבצעת יום אחרי יום "רצח עם", ו"כל העולם שותק". יש לומר שגישה זו מעניקה לפלסטינים מהות של "עם צלוב", או לפי הביטוי האופנתי בחוגים האלה, של peuple Christ, עַם בעל תכונות משיחיות הנושא בסבלה של האנושות כולה.

מאבק הכרחי אך אבסורדי

ואכן, דיודונה הצליח לגרום לסדק בחברה הצרפתית; קשה לפגוש היום צרפתי נטול דעה ביחס לפרשת דיודונה. בשל חומרת התבטאויותיו, הבדרן איננו מאפשר לאיש להישאר אדיש או נייטרלי. אך יותר מכול הצליח דיודונה לייצר שאלות שעד לפני כמה שנים היו מעלות גיחוך על שפתיו של כל אדם בריא בנפשו: אחריותם ואשמתם כביכול של ה"יהודים" במאות שנות העבדות של בני השבטים והעמים השחורים בארצות-הברית, באירופה ובאיים הקריביים. האם מחקו ה"יהודים" ערים ותרבויות שלמות? האם הגלו ה"יהודים" אוכלוסיות שלמות בתנאים לא-אנושיים? כן או לא? האם הם שדדו את האוצרות הטבעיים (עץ, יהלומים, זהב) של היבשת האפריקאית? כן או לא? האם "היהודים" המציאו והקימו את שוקי העבדים? ולבסוף, האם הביאו את מחלת האיידס לאפריקה בשלושים השנה האחרונות, וגרמו בכך למותם של מאות אלפים בני-אדם?
השתלחויותיו של דיודונה הביאו לידי כך, ששאלות אלה נשאלות היום במלוא הרצינות מעל במות שונות ובידי סוגי ציבור רבים בחברה הצרפתית ומחייבות אינטלקטואלים, היסטוריונים ואישים בולטים אחרים להתגייס למאבק, שאלן פינקלקראוט מכנה אותו "הכרחי אך אבסורדי".
רבים רואים בו מאבק אבוד מראש, מסביר הסוציולוג ז'אן פייר בוראן. "כאשר דיודונה מאשים את היהודים בכל הטרגדיות של העמים השחורים (המצאת העבדות או מחלת האיידס), הוא פונה לקהל ספציפי שמחפש תשובות מיידיות ושטחיות לקשיים האובייקטיביים שלו; אני מתכוון, כמובן, לאוכלוסיות השחורות המתגוררות בפרברים המוזנחים ובשכונות העוני של פאריס. כידוע, פרט לשורה של אמנים, ספורטאים ופעילים פוליטיים קיצוניים, התומכים בדיודונה בצורה פומבית, עיקר חסידיו משתייכים לאותן שכבות סוציו-תרבותיות נמוכות. הבדרן זוכה בקרבן למעמד של גיבור שחור מודרני, התגלמות המרדן והמושיע, אשר בחר בתפקיד הקשה מכול: לחשוף את כל ה"אמת" על סבלם של השחורים, "אמת" שהממסד הלבן הבורגני (שהיהודים מפעילים אותו) ניסה מאז ומתמיד להסתיר. אין זה פלא שבהקשר פסיכולוגי-חברתי שכזה, לברנאר אנרי לוי או לאלן פינקלקראוט (מן האינטלקטואלים העומדים בראש המאבק נגד האנטישמיות השחורה; ל. כ.) אין צל של סיכוי להישמע. אל מול נסיונותיהם לתקן את המעוות במאמרים מדעיים, ניתוחים היסטוריים, ציטוטים מדויקים והסברים שיטתיים, דיודונה מבכר את כוחה העצום של השמועה, ובוטח בה. הוא נשען במידה רבה גם על עומק התסכול של האוכלוסיות השחורות העניות, שיש בהן רבים המוכנים להאמין בכל דבר ולאמץ כל גירסה, אם היא מעניקה להם את פרס האומללות האולטימטיבית ומציגה אותם כקורבן המוחלט של הקפיטליזם הצרפתי. דיודונה ויועציו הרבים הבינו זאת היטב, והם עונים על ציפייה זו בכשרון שמצליח להפתיע אותנו כל יום מחדש. עתה השאלה האמיתית היא, עד היכן דיודונה ואנשיו מוכנים להגיע – או כפי שלוחשים כבר בשירותי הביטחון הצרפתיים, כמה זמן עוד נוכל למנוע את הרצח על רקע אנטישמי שיבצע, בפעם הראשונה בצרפת, אדם שחור?".

רטוריקה אנטישמית חדשה בצרפת

כיצד הצליח דיודונה, כפי שמתגאים מעריציו, "לשבור את הקונצנזוס הצרפתי ביחס לאנטישמיות"? מדוע בדרן "בור ועם הארץ, הניזון מפרובוקציות זולות ומניצול דמגוגי של העבר הקולוניאליסטי של הרפובליקה" זוכה לעתים קרובות, ובמשך שבועות שלמים, לכותרות הראשיות בעיתונות ובתקשורת הצרפתית? כאשר בפברואר השנה דיודונה הגדיר את זכרון השואה כ"פורנוגרפיה", צעקה הכותרת הראשית של "לה-מונד": "שערוריית דיודונה והאנטישמיות החדשה". "נובל אובזרווטר" פרסם סדרת כתבות, שנקראה "מהמאבק השחור לשנאת היהודים – דיודונה: חקירתו של אנטישמי". בעקבותיו הצהיר "ל'אקספרס": "דיודונה – מפסיקים לצחוק". למן "לה-הומניטה" הקומוניסטי ("דיודונה שוקע בפרובוקציה") ועד "ליברסיון" ("דיודונה למד היטב את שיעורו של ז'אן מארי לה-פן"), הפרשנים בעיתונים רבים רואים באסטרטגיה של הבדרן איום ממשי על הסדר הציבורי.
הפילוסוף והסופר ברנאר אנרי לוי, אשר מפרסם במגזין "לה-פואן" טור שבועי הזוכה לתשומת-לב מיוחדת במדיה הצרפתית, הקדיש ניתוח מקיף לקטעים מההופעה של דיודונה מול חמשת אלפים מעריצים באולם 'זנית', שנוהגים להופיע בו כוכבים צרפתים וכוכבים בעלי שם בינלאומי. בסיכום ניתוחו המפורט הגיע ברנאר אנרי לוי למסקנה, שהתבטאויותיו של דיודונה כוללות מינון שווה של יודופוביה, הומופוביה וניבולי פה, בהתאם לסגנון ולמתכון הפאשיסטי המסורתי. פאשיזם מן הסוג הזה אמנם לובש את מחלצות הדור הנוכחי ושם דגש על ה"אנטי-קפיטליזם", אך הוא שומר על כל הפוטנציאל ההרסני המסורתי שלו, תוך עשיית שימוש ציני בדמוקרטיה. לוי כותב: "לז'אן מארי לה-פן היו רק בנות, והנה האקטואליה הצרפתית מעניקה לו בנים, לפחות אחד, דיודונה". עמדתו של לוי עוררה ויכוחים בין האינטלקטואלים הצרפתים. חלקם טענו ש"פרשת דיודונה" מייצגת בעיה יותר מסובכת, ואף יותר מדאיגה, מן האיום הפאשיסטי ה"רגיל".
בעיני דוד ריינארק, לדוגמה, "דיודונה הוא מעין אייכמן עם אף של ליצן". בשנים האחרונות פעל ריינארק לא מעט למען ההכרה הרשמית בהיותה של העבדות "פשע נגד האנושות". כעורך של כתב-העת היהודי האינטלקטואלי "אלטלנה", פרסם ריינארק מאמרים, מסות ומחקרים על ה"שאלה השחורה". בראיון עימו, שהתפרסם במגזין "אפריק דיאגנוסטיק" באפריל 2005, הוא מודה במבוכתו: "אדם אשר הפך את הופעותיו להפגנות כוח פאשיסטיות, שבהן הקהל לומד בעיקר איך צדים יהודים והומוסקסואלים, הָרַס שנים של עבודה למען קירוב הלבבות בין היהודים לקהילה השחורה". דיודונה, מסביר ריינארק, ניצל בחוכמה רבה את הסטיגמות שהודבקו לו בתחילת דרכו: "מטורף, קיצוני ללא עתיד, היסטרי אך נטול יכולת להזיק", וכו'. זאת ועוד, הוא הפך את הסטיגמות הללו ליתרון והן אף שימשו לו כרשיון לפעול באין מפריע: "בהתחלה טענו שאין להתייחס אליו, בדיוק כפי שאין להשיב למכחישי השואה, כדי לא להעניק להם את הכבוד להיות יריבינו. אך גישה זו נכשלה לחלוטין. בשלוש השנים האחרונות השיג הבדרן העליז הרבה יותר ממה שהשיגו המארקסיסטים המעונים, אשר ניסו להוכיח בשלושים השנים האחרונות ש'באושוויץ הרגו רק כינים'. לפחות עד כה נכשלו מכחישי השואה בניסיונם להעלות את 'שאלת אושוויץ' לסדר-היום הציבורי הצרפתי. לעומת זאת, יותר ויותר אנשים דנים באחריותם האפשרית של היהודים להמצאת העבדות… מכחישי השואה בהחלט יכולים להתקנא בדיודונה – ואגב, זה לא סוד שהם נמנים עם תומכיו הנלהבים ביותר". כפי שריינארק מציין, לשלוש השנים האחרונות היה תפקיד מכריע בתהליך הפיכתו של דיודונה לכוכב תקשורת. בניגוד לניתוח החד-כיווני של ברנאר אנרי לוי, הרואה בדיודונה יורש חוקי של הפאשיזם הצרפתי, רבים אחרים סבורים שהצלחת הבדרן מתייחדת בכך, שדיודונה משתמש ברטוריקה השאולה מהאנטישמיות השחורה בארצות-הברית, ממלקולם איקס ותנועת ה'פנתרים השחורים' ועד לואיס פרחאן ו'אומת האיסלאם'.
כדי להבין את "חידושו" של דיודונה, יש להזכיר שבצרפת התקיימו תמיד זו בצד זו שתי מסורות אנטישמיות: מצד אחד, האנטישמיות הימנית, הלאומנית והשמרנית; מצד שני, האנטישמיות השמאלנית, המהפכנית והפרולטרית. לכל צד היו נושאים, נטיות ונימות המיוחדות לו. אם, למשל, בספרות הפאשיסטית היהודי תוּאר כאדם נטול שורשים, בוגד באומה ו"בולשביק בדמו", הסטאליניסטים ראו באותו היהודי עצמו דמות המשרתת את הכוח הקפיטליסטי, עמוד התווך של השלטון, בוגד במעמד הפועלים ו"בורגני בנפשו". דיודונה הצליח להקצין, ולהביא עד קצה גבול ההיגיון, את המפגש האדום-חום שהחל בשנות השמונים. פייר אנדרה טאגייף, אחד ההוגים בעלי הנוכחות הבולטת ביותר בשיח הציבורי בצרפת, מסביר שדיודונה הגדיל את הפרספקטיבה האנטישמית והוליד את הדיאלקטיקה של המשולש ה"ירוק-אדום-חום", דהיינו, האיסלאם הג'יהאדיסטי, הניאו-מארקסיזם והפאשיזם. למעשה, דיודונה המציא שפה אנטישמית טוטאלית וכוללנית; שפה המובנת לכל קהילה פוליטית השייכת למשולש האמור. עבור דיודונה, אין יותר "שמאל" או "ימין", אלא מלחמה חזיתית נגד האויב המשותף של כל המין האנושי. אויב זה דבק בתוכניות הכלולות ב"פרוטוקולים של זקני ציון"; הוא מתכנן את כיבוש העולם אך נותן עדיפות לכיבושה של פאריס, כדי לעשותה לקודש-הקודשים של הציונות העולמית. כפי שדיודונה מספר למאזיניו, "מדברים הרבה על ניו-יורק ועל ירושלים, אך יש לדבר הרבה גם על פאריס כעל המאחז האיתן ביותר של המדיניות הציונית בעולם. אם הציונות תצליח במזימתה להשתלט על הפלנטה שלנו, כי אז אני מאמין שפאריס תהיה עיר הבירה שלה. לכן מתגברת סביבי אווירה היסטרית של מלחמה".
מעבר לסיסמאות הגסות שהוא זורק אם הוא סבור שהתקשורת מתעלמת ממנו זמן רב מדי – "עבורי הציונות היא האיידס של היהדות", או: "כל בוקר אני מנגב את התחת שלי עם הדגל הישראלי" – דיודונה רואה את עצמו כאידיאולוג בעל חזון. הוא היה פעיל במפלגת ה'אוטופיסטים', אשר זכתה להכרה בבחירות לרשויות המקומיות בין השנים 2002-1997. מאבקו העיקרי הוא כבוד האדם השחור, אך בשטח, עניין רציני זה לובש דמות של התקפה חזיתית נגד "הציונים", אשר "ניכסו לעצמם את האומללות". דיודונה סבור שהאמנים, הסופרים והפילוסופים היהודים מגייסים את יצירותיהם כדי להשתיק את הקהילות אשר באמת סבלו בעבר (השחורים) וסובלות בהווה (המהגרים והעניים).

היהודים כבשו את שטחי הסבל

בפולמוס על העניין הזה, המטרה המועדפת של דיודונה הוא הפילוסוף אלן פינקלקראוט. בהופעה האחרונה שלו דיודונה מציג את עצמו כ"פרופ' גולדינקראוט" (כלומר, פרופ' צואת-הזהב; עיוות זה של השם הנו דוגמה מובהקת להשפעת הסגנון הפאשיסטי, העושה שימוש נרחב במטאפורות מיניות-אנליות כדי לתקוף ולהרוס את דמותו של האויב). דיודונה, בתפקיד הפילוסוף היהודי, אומר בהופעה מול 5000 מעריצים: "הערב לא אדבר כיהודי שומר מצוות-חילוני-אתיאיסט, אלא כאזרח צרפתי שמאחוריו מאה אלף – מה אני אומר! – מאתיים אלף שנות סבל, ורדיפות, ופוגרומים. ראשית, חשוב לי לציין את כפיות הטובה של הכושים מאפריקה כלפי העם הנבחר. הבאנו להם הכול – דידרו, מונטסקייה, רוסו – אשר היו כולם, כידוע, יהודים בתשעים אחוז…".
שלא מעל הבמה, דיודונה אף מדבר על "מלחמה" בין היהודים לשחורים. הצהרות מהסוג הזה נחשבות לבעייתיות ביותר בהקשר המאוד רגיש של החברה הצרפתית העכשווית, אשר תופעת ה- communautarisation(התפצלות לקהילות) – אינטרסים מנוגדים ועוינות מתגברת בין הקהילות השונות – נוגסת בה בכל יום במודל הרפובליקני. דיודונה אומר: "אני פשוט צריך להסביר לילד שלי: הנה, אבותיך לא היו בדיוק צרפתים, אבותיך היו עבדים וכך קרו הדברים האלו. אך את הזכות הזו גזל מאיתנו הלובי הציוני, שמה שמעניין אותו זה אך ורק סבלם-שלהם. רק הם סבלו על הפלנטה הזאת. סבלם של השחורים זה חרא. זה פשוט לא קיים… כאשר אני רוצה לעשות סרט על העבדות, הרשויות הציוניות – כי היום מדובר ברשויות ציוניות – משיבות לי: 'לא, זה לא נושא לסרט'. בכספו של הציבור מפיקים 150 סרטים על השואה. אני מבקש להפיק סרט אחד ועונים לי שזה לא נושא? זוהי מלחמת תרבות שהוכרזה על העולם השחור, ואין פלא שהעולם השחור משיב מלחמה".
בתחרות הסבל החולנית הזו שואף דיודונה להעביר שני מסרים ברורים: ראשית, למרות "יללותיהם", "היהודים סבלו פחות מהשחורים. מדברים אך ורק על תאי הגזים, אך השחורים הושלכו לים בעודם חיים. האין זה יותר חמור להמית אדם וילדיו בדרך זו? …אלה שיצאו נגדי הם אנשים שמעולם לא חוו את הסבל: ברנאר אנרי לוי ושאר רמאי השואה אשר הצליחו, בזכות בכיינות בזירה הבינלאומית, להרוויח מיליארדים"; שנית, היהודים אחראים יותר מכול לעבדות של העמים השחורים, כי "הם התעשרו ממכירת ילדים שחורים בשווקים. היום יש לתקן את האמת ההיסטורית ולשים קץ לזיופים הציוניים הידועים".
האקטואליה המזרח תיכונית משמשת לדיודונה מקור השראה בלתי נדלה. בזכות "פלסטינופיליה" (מושג שטבע טאגייף) מוצהרת, הוא הצליח להרחיב את חזית המאבק והזמין את ערביי צרפת להצטרף למלחמתו. למרבה הצער, בחירה אסטרטגית זו היתה נכונה ובעיני עשרות, ואולי מאות אלפי צעירים ממוצא צפון אפריקאי, היה דיודונה למעין "אח גדול" ולדוֹבֵר. בעקבות פרחאן בארצות-הברית, פעל דיודונה למען איסלאמיזציה של המאבק השחור ואף לא היסס לשבח את בן לאדן עצמו: "לבן לאדן יישמר מקום בהיסטוריה… בעיניי, הוא הדמות החשובה ביותר של עידן זה… הוא ניצב לבדו נגד הכוח העצום ביותר בעולם. מבחינת הכריזמה, אני מעדיף את בן לאדן על ג'ורג' בוש" (פברואר 2002). התבטאויות אלה הביאו, כמובן, את דיודונה אל הערכאות המשפטיות; אך למרות ה"עובדה הידועה" שצרפת נתונה לשליטתה של הציונות הבינלאומית, הוא יצא זכאי, ממש כמו בכעשרים ניסיונות אחרים להפעיל את החוק הצרפתי נגדו.

ה"מודל האמריקאי"

אנטישמיות שחורה אינה המצאה של דיודונה ותומכיו האירופים. אף על פי כן, יש לציין שבנוף הצרפתי היא עדיין מצטיירת כחדשנית; חלק מן הציבור אף מתקשה להפנים את מציאותה. קושי זה מקורו בגישה תמימה, שלפיה האנטישמיות השחורה יש בה סתירה מפלצתית, וזוהי תופעה בלתי אפשרית ו"לא טבעית" (כאילו קיימת "אנטישמיות טבעית"!), מפני שמיעוט נרדף (השחורים) לעולם לא יקום נגד מיעוט נרדף אחר (היהודים). כמובן, עמדה זו מתנפצת לנוכח ה"מודל האמריקאי של דיודונה"; אכן, בארצות-הברית האנטישמיות השחורה היא תופעה עצומה בהיקפה אשר דוברה המסוכן ביותר הוא לואיס פרחאן, מנהיג התנועה 'אומת האיסלאם'. כאשר פרחאן קרא לתומכיו "לכבוש את וושינגטון", נענו לקריאתו קרוב למיליון אפרו-אמריקאים. הפגנה זו נצרבה בתודעה האמריקאית כ"The Million Man March”. באותו היום – 16 באוקטובר 1995 – רצה פרחאן לקבוע עובדה: מעתה ואילך, הוא ותנועתו הם-הם נציגיו האותנטיים של ה"מרד השחור". נזכיר שכדי להקצין את האווירה, יום לפני ההפגנה הגדיר פרחאן בפומבי את היהודים כ"מוצצי דם". היום דיודונה וחבריו קרובים ליהנות ממעמד זהה, כדובריה הרשמיים של הקהילה השחורה בצרפת. הכללותיהם הדמגוגיות ויומרתם לצעוק בגלוי את מה שכל ה"שחורים" חושבים בסתר עוררו תגובות חריפות מצד אינטלקטואלים ואמנים שחורים, הרואים בתופעת דיודונה אסון.
קַליקְסְט בֶּיַלָה, הסופרת הצרפתית-קמרונית העומדת בראש הארגון 'שוויון', פרסמה ב"לה-מונד" מאמר תקיף ומרגש על מה שהיא מכנה ה"סיוט" של האנטישמיות השחורה בצרפת: "מספרים לילדינו שהיהודים לא אוהבים אותם; שהם שִׁעְבּדו את האפריקאים; שהם שדדו אותם; שהם הפיצו את האיידס באפריקה; שקיימות אצל היהודים קבוצות לחץ שאוסרות על הטלוויזיה, על העיתונות הכתובה ועל הפוליטיקאים להתייחס לעבדות ולגזענות נגד השחורים; מרמזים לילדינו שמדינת ישראל הגתה יחד עם דרום אפריקה, ארץ האפרטהייד, תוכנית להשמדת העמים השחורים; בכך מדביקים סטיגמות לאישים יהודים, וכתועבה האולטימטיבית, אנו אומרים שלא אכפת לנו כלל וכלל מהשואה, שקיים סבל אחר אשר עליו ראוי היה לדבר באמת, כגון עבדות השחורים… אני רוצה לצאת מהסיוט הזה". הארלם דזיר בחר, מצִדו, בקו עוין עוד יותר כלפי דיודונה. אינטלקטואל שחור דגול זה נהנה בצרפת ממעמד ייחודי במאבק נגד הגזענות. כאשר בתחילת שנות השמונים החליט קומץ של סופרים יהודים (מארק אלטר, ברנאר אנרי לוי ,אלי ויזל ואחרים) "לעשות משהו" דחוף, רדיקלי, פומבי, נגד הפצת רעיונותיו הקסנופוביים של ז'אן מארי לה-פן, הם פנו להארלם דזיר כדי לגבש יחד איתו קו תיאורטי. מדיוניהם צמחה התנועה הכמעט אגדית היום, 'SOS Racisme' (אס. או. אס. גזענות), והארלם דזיר היה נשיאה הראשון, התקיף והחריף ביותר. הסיסמה של התנועה החדשהTouche pas א mon pote! )"אל תיגע בזולתי!") היתה למנטרה אנטי-גזענית תוך חודשים ספורים, והתנועה עצמה משכה אליה ונתמכה בידי מיליוני צרפתים שביקשו להחיות את האידיאל הרפובליקני, ההומניסטי-שוויוני.
'SOS Racisme' מסמלת יותר מכול את אווירת שנות השמונים בצרפת: נצחונו של מיטראן והתקוות האוטופיות העצומות ששינוי פוליטי זה הוליד; הפעילות בכל רובדי החברה למען יותר חופש, יותר דמוקרטיה, יותר אחריות – מאבק שמצא את ביטויו הנעלה ב"פילוסופיית האחר" של עמנואל לוינס. בדיוק כשם שסארטר "נתן את ברכתו" לאירועי מאי 68', "ליווה" לוינס את השנים האלה. היום, כחבר הפרלמנט האירופי המייצג את המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, הארלם דזיר הנו עדיין מנהיג פוליטי חשוב, אך הוא גם זהיר יותר, ואף יותר פסימי. הוא הבין שלא ניתן לבער את הנגעים בחברה על-ידי הפרחת סיסמאות גאוניות או עריכה של הפגנות-פתע מול משרדי החזית-הלאומית; יתרה מזו, הוא יודע שלעת-עתה הגזענות הפראית והקולנית ביותר מתפתחת דווקא בקהילות של בני המיעוטים. אכן, בניגוד לצרפתים שעודם מתקשים להאמין בקיומה של אנטישמיות שחורה, דזיר מעז לקרוא לילד בשמו: "יש להחרים את דיודונה והופעותיו, בדיוק כפי שהחרמנו אתמול את האפרטהייד; יש לדרוש מהמערכת המשפטית לשפוט אותו בחומרה… כאשר דיודונה אומר לתקשורת האלג'יראית שהציונות היא ה'איידס של היהדות', כאשר הוא מדבר על השואה כעל 'פורנוגרפיה של הזיכרון', הוא מערבב גסות ומפלצתיות… דיודונה הוא היום אחד האנטישמים הגדולים ביותר בצרפת". הארלם דזיר קורא "לכל אלה שעד כה הפגינו סלחנות כלפיו, לפקוח את עיניהם ולהפסיק להמציא לו נסיבות מקלות". דזיר מצביע בעיקר על "חלק מהקהילות האפריקאיות והאַנטיליות בצרפת. אין להסכים עם כך, שדיודונה ילבש אצטלה של הגנת העמים השחורים כדי לקדם את אנטישמיותו החולנית".
בגינוי המוחלט של האנטישמיות השחורה, ובסירובו המוצהר לאפשר לדמויות כמו פרחאן או דיודונה לדבר בשמם של השחורים, הארלם דזיר ממלא בצרפת את התפקיד שאדם כמו קורנל וסט לקח על עצמו בארצות-הברית. כפרופסור לפילוסופיית הדתות ולתרבות האפרו-אמריקאית בהרווארד, ניהל קורנל וסט "דיאלוגים אינטלקטואליים" עם מייקל לרנר, עורך המגזין היהודי החשוב "תיקון". במסגרתם הגדיר וסט את האנטישמיות השחורה כ"פרי באושים שהניב אינסטינקט עמוק של הרס עצמי". אכן, ישנן אנלוגיות מפתיעות בין האנטישמיות השחורה בצרפת ובארצות-הברית. בשני המקרים תקופה של פעילות משותפת יהודית-שחורה קדמה להתפרצויות הראשונות של המתח הבין-קהילתי. תנועת 'SOS Racisme' בצרפת היא דוגמה טובה לכך: אדריכליה היו ברובם אינטלקטואלים יהודים, בעלי שורשים פוליטיים סוציאליסטיים ואף שמאלה מזה; מראשית דרכם הם קראו לקהילה השחורה ולפעיליה להצטרף וליטול על עצמם חלק חשוב מהמאבק. התוצאה: חסידי דיודונה מכנים היום את השחורים הנאבקים נגד האנטישמיות "בובות של 'SOS Racisme'". בארצות-הברית, בדיוק כמו בצרפת, יצאו יהודים ושחורים כאיש אחד נגד האפליה שהנהיגה החברה האמריקאית אחרי מלחמת העולם השנייה. כך, ביוני 1964 שני צעירים יהודים מניו-יורק, מייקל שוורנר ואנדרו גודמן, הצטרפו ל'Freedom Summer', הפגנת סולידריות עם השחורים של מדינת מיסיסיפי. מטרת ההפגנה היתה לדרוש מהשלטונות המקומיים להיאבק נגד הגזענות, שבעטיה נאסרו על השחורים כניסה חופשית לבתי-הספר ושימוש בתחבורה הציבורית. בימי ההפגנות האלה שרפו אנשי ה'קו קלוּקס קלאן' כנסייה שחורה. יחד עם פעיל שחור בשם ג'יימס צ'ייני, שוורנר וגודמן הגיעו למקום השריפה כדי לפתוח בחקירה במקביל לחקירת המשטרה. אך ב-21 ביוני הם נעלמו. גופותיהם נמצאו רק לאחר 44 ימים, ועליהן סימני אלימות קשה. כך נכנסו צ'ייני, שוורנר וגודמן להיסטוריה האמריקאית כסמלי המאבק למען זכויות-האדם, אך בראש ובראשונה הם היו לסמל של האחווה היהודית-שחורה.
למרות זאת, לגירסת פרחאן והמוני תומכיו בעולם, "היהודים תמיד ניצלו את השחורים באמריקה", כשם שלגירסת דיודונה, "היהודים שולטים על השחורים הצרפתים". הדמיון בין שתי הדמויות הפרובוקטיביות לעתים כה בולט, עד כי מקובל לראות בפרחאן את מקור ההשראה העיקרי של דיודונה. אכן, כבר ב-1974 פרחאן טען: "התקשורת האמריקאית נתונה כולה לשליטתם של היהודים". פרחאן קרא למנהיגים השחורים "לא להיכנע ללחץ היהודי". באותן שנים מסגדו של פרחאן בהארלם היה למרכז ההפצה של "הפרוטוקולים של זקני ציון". מאמצע שנות השמונים האנטישמיות השחורה הייתה לחלק חשוב בדוקטרינה הרשמית של 'אומת האיסלאם'. פרחאן החל לטעון בנאומיו, ש"היהודים מוצצים את דמם של העניים השחורים" וש"הקומבינות של היהודים הגבילו את התקדמותם החברתית של השחורים". באוקטובר 1985 הסביר פרחאן לקהל של 25 אלף איש במדיסון סקוור גארדן: "יהודים שנאו את ישו. יהודים שונאים את פרחאן". ב-1991 דוברו של פרחאן, ח'ליד מוחמד, אומר: "השואה האפריקאית היא מחיר עצום ששילמנו, והיהודים שיחקו תפקיד ניכר בצרותינו. היהודים איבדו שישה מיליוני אנשים? אנחנו איבדנו מאתיים מיליונים רק באוקיאנוס האטלנטי". באפריל 1997, בתוכנית הטלוויזיונית הפופולרית "פגוש את העיתונות" המשודרת בערוץNBC , התוודה פרחאן: "אני מאמין שליהודים, למרות היותם מיעוט קטן בארצות-הברית, יש השפעה עצומה על העניינים הציבוריים. כן, יש להם שליטה יוצאת דופן והשחורים לא יהיו בני-חורין באמריקה עד שלא ישתחררו משליטה זו". שנה לאחר מכן, באותה תוכנית (אוקטובר 1998), חזר פרחאן על האשמותיו: "היהודים שולטים ביד רמה על נפשו של האדם השחור ועל תבונתו. הם אלה שכותבים את התסריטים האבסורדיים על השחורים עבור הטלוויזיה האמריקאית. המפיקים היהודים מציגים אותנו בסרטים שלהם בתפקידים מגוחכים, משפילים, מנוונים". למחרת, ב-National Press Club (מועדון העיתונאים), פרחאן מונה את היהודים המקיפים את הנשיא קלינטון, וטוען: "כל יהודי המקורב לנשיא הוא אזרח של ישראל ושל ארצות-הברית בו-בזמן".
גם דיודונה נוהג לדקלם שמות של יהודים צרפתים ה"משפיעים על כל המדינה". גם הוא משוכנע שה"נפש השחורה" נמצאת ב"שבי הציוני". אכן, בצרפת ובארצות-הברית כאחת, האנטישמיות השחורה היתה לקטיגוריה בפני עצמה, לאידיאולוגיה שמגדירים אותה טון ותכנים המיוחדים לה – בדיוק כשם שהאנטישמיות הכנסייתית בימי-הביניים, או האנטישמיות הגרמנית בשנות השלושים של המאה שעברה, היו דוקטרינות שהשתמשו במינוח מיוחד.

 

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה

קארל מארקס
+

אותה אשמה

כמו מארקס, גם קפקא שנא את יהדותו בכל מאודו. מטרתו של מארקס היתה לעקור מקרבו כל זיקה…